תוכניות הרדיו
ביוגרפיה

תשעה באב תרפ"ח (26.7.1928)- יום הולדתה של נתיבה.
בת שלישית ליפה וד"ר ברוך בן-יהודה. (אחרי שתי אחיותיה; עודדה וצלילה). נכדתם של אהרון וגאולה טורקניץ' אשר עלו לארץ ב-1904 וחיו בראש-פינה. סבה היה מורה ומחנך ואף נמנה על מיסדי אגודת 'הפועל הצעיר'.

1928-1946
נתיבה גדלה בתל-אביב, בבית ציוני מאוד. אביה, ד"ר ברוך בן-יהודה, הוא מנהל ה'גימנסיה הרצליה' ונושא בתפקיד שר החינוך בימים שטרם קום המדינה. בבית ההורים הציוני והמוסיקלי היא מתפתחת רוחנית ; לומדת ב'מקווה ישראל' וב'גימנסיה הרצליה' ואף פעילה ב'צופים' (כחניכה וכמדריכה). נתיבה אף מגלה את הספורט והופכת לספורטאית מצטיינת בעיקר בענפים שדורשים כוח פיזי, כגון : הדיפת כדור-ברזל וכדור תלי. המורה המאמן שלה בגימנסיה, אריה אטרמן, רואה בה מועמדת להתחרות באולימפיאדה של 1948 ומצייד אותה במיכשור אישי להמשך אימונים בהכשרה בפלמ"ח.

1946-1949
נתיבה מצטרפת לשורות הפלמ"ח כחברה בהכשרת ה'צופים'. היתה זו הכשרה ענקית שקיבצה את כל חברי הצופים של אותה שנה, מכל רחבי הארץ. בתחילה ישבה ההכשרה בקיבוץ יגור אך מפאת גודלה העצום היא פוצלה וחלק מההכשרה עבר לקיבוץ עין-גב. במהלך השירות הצבאי שלפני המלחמה, נתיבה משתתפת בקורס סיירות וטופוגרפיה, קורס מ"כים וקורס קציני חבלה. היא מבצעת תפקידים הדרכתיים ופעולות קרביות. עם פרוץ הקרבות היא לוקחת חלק פעיל בשחרור טבריה וצפת, וכן בפיצוץ גשרים בלבנון ובסוריה. עם ההפוגה הראשונה ב-10.6.1948, נתיבה עוברת לתפקידים מנהלתיים במחנה 'סרפנד' (צריפין) ולקראת סוף המלחמה חוברת למטהו של יגאל אלון בחזית הדרום לתפקידי חבלה, הדרכה ופיקוח על מחסנים.

1949-1954
לאחר המלחמה נתיבה לומדת פיסול ב'בצלאל' בירושלים ואת זמנה הפנוי מבלה בפאבים - מדחיקה זכרונות קשים של הלם קרב, בשתייה אין-סופית יחד עם חיילים לשעבר. שם היא פוגשת בפנחס אביבי, לימים בעלה ואבי בתה היחידה, עמל. בשנת 50' הם טסים לאנגליה. נתיבה ממשיכה שם את לימודי הפיסול ועובדת בשגרירות ישראל. בשנת 53' עמל נולדת. המשפחה חוזרת ארצה שנה לאחר מכן.

1954-1964
בשנת 56' נתיבה מתחילה ללמוד באוניברסיטה העברית פילוסופיה לוגיקה ובלשנות. היא עובדת במספר מקומות ומתמחה בעריכה והבאה לדפוס. אחרי שנתיים נוספות של שהייה בארה"ב בשליחות, נתיבה ובעלה חוזרים ארצה. נישואיהם מגיעים לקיצם בשנת 64'.

1964-1999
נתיבה מתחילה לעבוד בממשלה. במקביל, היא שוקדת על איסוף ערכים ל'מילון העולמי לעברית מדוברת' (בעיקר על-ידי רישום המילים מפיהם של טרמפיסטים מזדמנים) אשר יוצא לאור בשנת 1972. בשנות ה-80' הרופאים מאבחנים אצלה מחלה ממארת וקוצבים לה שנה לחיות. נתיבה מתפטרת מהממשלה ומתיישבת בבית. לכתוב את זכרונותיה ממלחמת השחרור. ; '1948- בין הספירות' (1980), 'מבעד לעבותות' (1985), 'כשפרצה המדינה'
(1991). וכן: 'המילון העולמי לעברית מדוברת-כרך ב' (1982), 'ברכות וקללות' (1984), 'ירושלים מבפנוכו' (1988), 'אוטוביוגרפיה בשיר וזמר' (1990).

1991-2002
מצבה הכספי של נתיבה בשנות התשעים - בכי רע. היא מתפרנסת מחלטורות שונות, מתמלוגים על ספריה ומכספי הפנסיה שהולכים ונגמרים. בשנת 1993 היא חוברת לאהוד מנור ולדודו אלהרר לפרוייקט הרדיו "נתיב הזמר" ; קבוצת זמרים השרים מחדש שירים ישראלים נשכחים מתוך ספרה 'אוטוביוגרפיה בשיר וזמר'. בשנת 1994 מתברר כי האבחון הרפואי שנעשה לה, היה שגוי. היא פונה אל מנהל הרדיו דאז, מוטי קירשנבאום, בבקשת עזרה למציאת עבודה. קירשנבאום מפנה לה משבצת בלוח השידורים של רשת ב',לתוכנית מוסיקה ושיחות עם מאזינים. ההימור מתגלה כמוצלח. מאז ועד היום היא משדרת את תוכניתה 'נתיבה מדברת ומקשיבה'. תוכנית שבה המאזינים שעולים לשידור מדברים רק על דברים טובים והשירים המושמעים בתוכנית הם מתחילת הציונות ועד קום המדינה.

בשנת 1993 קיבלה את פרס ראש הממשלה ליוצרים. בשנת 1998 הייתה אחת משלושת הזוכים בפרס על שם יצחק שדה לספרות צבאית. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בעקבות תוכנית הרדיו של בן יהודה, כתב לכבודה הפזמונאי דודו ברק את הפזמון "נתיבה", בביצועה של הזמרת רונית אופיר.
בן יהודה נפטרה בשנת 2011, בגיל 82, בקיבוץ לוחמי הגטאות, ונקברה ביישוב כליל. 

יהי זכרה ברוך.