תוכניות הרדיו
קטעי עזבון

 קטעי העזבון הקצרים של נתיבה  הועתקו מאוסף של מאות רשימות שהשאירה ושמרה אצלה, וניתנו לשימוש לידיו של רוביק רוזנטל.

הקטעים נכתבו בדרך כלל כדי לנסח ולשמר מחשבות שלה ולא נועדו לפרסום.

קטעים אלו נערכו ופורסמו בספר "מחברות נתיבה" בידי רוביק רוזנטל. הספר ראה אור בשנת 2013, הוצאת כתר.

באדיבותו של מר רוזנטל יתפרסמו באתר מידי שבוע קטעים נבחרים מרשימותיה של נתיבה.


  •  אם לא "מלמדים" שפה, כלומר - גורמים למודעות לשפה - אז הרבה יותר מידי דברים "עוברים" בלי שאתה יודע!
  • כך זה בדיבור, באינטונציה, אבל בעיקר בשפת הגוף.
  • למשל - הרוסים הקפיאו ת'פנים! כמו בפרצוף פוקר!
  • למשל - על חצי-פרצוף אתה בכלל לא אחראי! (הפרצוף של ז'בוטינסקי).
  • למשל - ה"נשיקות" שאתה מנשק את עצמך!
  • למשל - ה"ניחושים" שכל מיני "ידעונים" עושים לכם על כף היד! (כי זו לא התבשלה במשך החיים).

  •  עוד שפה אחת, חשובה מאוד מאוד! - כל הקולות שאינם מוגדרים במילים!
  • שפת הקריאות,
  • הצחוק,
  • הפיהוק,
  • השריקה,
  • הבכי,
  • הכאב,
  • הזעקה,
  • הגמגום,
  • ההיסוס.
  • וגם פה יכולות להיות "שגיאות" ויכול להיות "נכון"!
  • ו-הגזמות!
  • ו-זיופים!
  • ו-רמאות!
  • ו-אמיתי! אותנטי!

  •  שפת הגוף:
  • למשל - הקרייניות של מזג האוויר:
  • הכל טוב ויפה,
  • יש מזג אוויר? יש!
  • יש מפות, גרפיקה? יש!
  • יש חתיכה? שתגיד מה? יש!
  • יש עברית, תקנית, בשמים? יש!
  • יש בגדים, תסרוקת, איפור? יש!
  • אבל מה לעשות עם הידיים?!!
  • למעלה? למטה? שתיהן ביחד?  אחת אחת? ההההה! מה יהיה?! אסון! ממש - אסון!

  •  החיוך המזויף.
  • לחיוך בדרך כלל, בעולם כולו, יש תפקיד מסוים מאוד: זה Bliss, זה אושר, זה - חצי צחוק, זה משדר נחמדות, הנאה וכו' וכו'.
  • אז למה אצלנו מחייכים כשנמצאים במבוכה?!
  • כל חריין/חריינית, כשהם טועים - חיוך! כל מראיין, שמתרגש מהמצלמות, אפילו באסון, באבל, לא חשוב - חיוך!!!

  •  אחד הדברים הכי מזייפים בארץ זה שפת הגוף אצל בעלי מקצוע:
  • אף שחקן לא יודע מה לעשות עם הרגליים.
  • יד אחת חופשית? אז תמיד הוא מכופף אותה באוויר, כשבחיי יום-יום אף פעם אף אחד לא מחזיק כך ת'יד שלו.
  • כשזו מהמזג אוויר מצביעה על אזור מסוים, היא ישר מכווצת את כף היד, בחזרה כאילו: עברתי את זה! אמרתי את זה! אני בסדר! מגיע לי ציון!
  • יש גם שדרנים שעושים ת'תנועה הזו:
  • נשימה עצומה ורעשנית - לפני כל התחלת משפט;
  • מצמוץ השפתיים - אני מנשק את עצמי, אוהב את עצמי. 

  •  המגיש הזה, י., - עושה הצגה כל הזמן:
  • בכתפיים - "אני חזק", "אני שולט".
  • בכל רגע משלב אצבעות: "זהו!", "עד כאן הייתי בסדר!", "עברתי ת'בחינה הזו", "איך אני, הא?"
  • מזיז ת'ראש לצדדים, כמו ביבי נתניהו, מתנשא: ,אני מעל הדברים הקטנים האלה, כי אני חכם!"
  • העיקר: ההצגה לא טבעית.
  • כל רגע הוא במבוכה, לפני שהוא בוחר פרצוף חדש.
  • גם החיוך מזייף. אולי הוא מחקה את השחקן האמריקני*, זה שגוסס מאיידס, שהיה בטלוויזיה, בסדרה על הפשע.

         *ככל הנראה הכוונה לרוק הדסון


  •  שפת הגוף של הרוסים, בטלוויזיה - רק מ-16 ומטה - נורמלים כבר.
  • מ-16 ומעלה: פוקר-פייס!
  • לא מגלים רגשות: לא מבוכה, לא היסוס, לא הפתעה, לא סקרנות,לא עניין.

 שפת הגוף של אלה שרוצים להיראות "יותר חכמים", או "עוד יותר חכמים":

- עם היד על הסנטר

- מבט לשמיים.


 לפשיסטים היתה שפת גוף מובהקת:

- שילוב הידיים על החזה

- פישוק הרגליים

- התמתחות כמו בננה

- התנודדות לצדדים.

  • הראשון ששמתי לב אליו - מוסוליני.
  • היטלר - לקח ממנו המון אלמנטים,
  • סטלין - בעיקר פרצוף-מומיה,
  • ות"ס, תס"ח וכו'.
  • אצלנו - בית"ר אימצה ממש.
  • חודורובסקי,* הקירח ההוא מגח"ל, כשעלו לדבר תיכף ב-1977!!!
  • לאט לאט זה פחת, בעיקר כשחודורובסקי נהיה יו"ר הכנסת.
  • היום, שילנסקי,** כל פעם, בעיקר כשהוא נזקק לפתוס:
  • דבר ראשון - משלב ת'ידיים!
  • דבר שני - מתחיל להתנודד מצד לצד.
  • לאט לאט זה פחת, בעיקר כששילנסקי נהיה יו"ר הכנסת.

* שם משפחתו של מנחם סבידור, יו"ר הכנסת בשנים 1984-1981.

** דב שילנסקי, יו"ר הכנסת בשנים 1992-1988.


  • מכל הניסים שהתחוללו פה בציונות - הנס הכי-הכי גדול בעיני, זה הנס של השפה העברית. זה כל-כך עצום, וכל-כך מסובך, שבעצם זה נס שמורכב מאלפי ניסים. בטח עוד יכתבו על זה אלפי חוקרים, וסופרים ומשוררים, אז מי אני - הבורה והפושטית - שאוכל לדבר על זה.
  • תראו, אנחנו שוכחים שהעברית של הראשונים לא היתה שפת-האם שלהם! הם אמנם דיברו עברית, אבל דיברו אותה כמו אנשים שמדברים "שפה שנייה", כשהם ממשיכים לחלום בשפת-האם שלהם, ולעשות חשבון בשפה שהביאו מהבית, ולספר בדיחות מתורגמות לעברית - ולא מצחיקות.
  • נו? זה לא נס שבכל זאת המשיכו לצחוק בארץ?
  • וכמה שזה היה קשה.



[1]  [2]   »