בעלה של סימה עזב אותה לטובת השכנה המרוקאית מהבלוק הסמוך, יפה מאוהבת בבן דוד שלה שיושב בכלא רמלה, בבר שקע בחובות של הימורים ולכן הוא מרביץ לפעמים לאשתו, ויפית ברחה מבית הספר (מגמת עיצוב אופנה משולבת בפקידות) ומסתובבת באילת עם עריק מצה"ל. הרדיונובלות העממיות הללו השתלטו בשנים האחרונות על שעות הפריים טיים של התחנות האזוריות, והציבור, שנמאס לו משלי יחימוביץ' או מרזי ברקאי, נדון להאזין לסיפורים המביכים הללו שמתוארים בעברית עילגת מתובלת בסלנג דבילי בתוך שהמראיינת (היי איריס) משתתפת בשיחה בקול אמפתי ורגיש ומנמיכה את עצמה לרמת המטלפן. אני מבין שאנשים מוכנים לקנות תהילת עולם רגעית ולחשוף את סודותיהם הכמוסים ביותר רק על מנת שיוכלו אחר-כך לספר שדיברו ברדיו, אינני יכול להבין את מי ולמה מעניינות הצרות שלהם. איפה אלי ישראלי שצריכים אותו ? לנתיבה בן-יהודה, אישה מקסימה ומקורית, אין פתרונות פלא נבובים לבעיות של אחרים, וכשהיא היתה בגיל שבו מגישות אחרות מטפחות קריירה על גבם של מסכנים נכונו לה עיסוקים אחרים, הקמת המדינה למשל. נתיבה (תרשי לנו לקרוא לך ככה) לא מעלה בתוכנית הרדיו שלה המשודרת כל יום א' בין חצות לחמש בבוקר כל מיני נרקומנים לשעבר המטיפים היום לאחרים כיצד לנהוג, ובמקום זאת מעדיפה לשוחח שיחה מלאת חן בטון שובה לב שחציו גניחה וחציו חיוך עם כל מיני סבתות וסבים טובים על הפלוגה ההיא בפלמ"ח שישק'ה היה המפקד שלה. הליברליות האמיתית שלה נשקפת מכל הברה ומשפט שהיא מוציאה מפיה, אין בה ולו מיליגרם אחד של זיוף והאינטראקציה שלה עם המתקשרים המדברים את אותה עברית טובה של פעם מושלמת. והם, דרך אגב, לא מספרים אף פעם על הצרות שלהם ולמה המוסד לביטוח לאומי דופק אותם, ותחת זאת מעדיפים לספר על חבר לנשק שנפל לפני 50 שנה או לבקש את עזרת הציבור בחיפוש אחר ידיד שעלה איתם בספינת מעפילים ולחם לצידם בלטרון. כמה מוזרים יכולים להיות אנשים לפעמים.
זוהי התוכנית המהנה ביותר המשודרת היום ברדיו הישראלי, לא רק בזכות המגישה הנפלאה והמאזינים המקסימים אלא גם תודות לעריכה המוזיקלית הנפלאה. בן-יהודה משדרת רק שירים שחוברו והולחנו לפני קום המדינה, סינון המאפשר לשמוע ביצועים נדירים, חורקים ומרגשים של כל מיני יצירות ששכחנו מתי הקשבנו להן לאחרונה. לחנים רוסיים נוגים מתערבבים להם עם מנגינות של דוד זהבי, מרדכי זעירא, משה וילנסקי ואחרים, מקהלות שרות את שיר הפלמ"ח, ולעיתים, לא יותר מפעם או פעמיים בשעה, מצטרפת בן-יהודה אל התקליט המסתובב במהירות של 48 סיבובים לדקה בתוך שהיא מתנצלת שוב ושוב על נועם קולה. נתיבהל'ה (תרשי לנו לקרוא לך ככה), אין לך מה להתנצל, אנחנו ואמנון נדב צריכים לומר לך תודה.