נתיבה בן יהודה: כשפרצה המדינה, הוצ' כתר, 1991, 213 עמ'.

נתיבה בן-יהודה היא סוג לעצמו בחברה ובתרבות הישראלית. אילו היו עוד עשר כמוה בדור תש"ח, מדינת ישראל לא היתה מסתאבת. אני מכיר עוד אחד: אריה טפר. נתיבה וטפר היו מפקדים קרביים בפלמ"ח, עשו את העבודה המלוכלכת של מלחמת העצמאות ולא ביקשו אחר-כך את הכסף של המגש, לעצמם. גדול חושפי המחדלים של הפלמ"ח הוא טפר, גדולת חושפי התת-מודע של הפלמ"ח היא נתיבה בן-יהודה. על כך מגיע לשניהם פרס ישראל בשנת ה-50 לפלמ"ח.
כמו שני ספריה הקודמים, ספרה השלישי, "כשפרצה המדינה", הוא חגיגה לחוקרי מלחמת העצמאות. היסטוריונים מטעם ועיתונאים ומבקרים מגויסים לא ימצאו בו עניין. בספריה הקודמים היא תיארה, בין היתר, את מעשי הטבח והביזה של חברי ההכשרות מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, בטבריה ובגליל העליון. הפעם היא אנטי-מתרפקת באנטי-נוסטלגיה על המפגשים בין לוחמי הפלמ"ח מהגליל, לבין אנשי החי"ש מתל-אביב, יוצאי הצבא הבריטי, והג'ובניקים שהיו רוב מניינה ובניינה של ה"הגנה", ושעשו חיים משוגעים בין "כסית" לבית-רומנו, שעה שהיא וחבריה אכלו חרא (אם להתנסח ברוח סגנונה), בגליל העליון.
אותי ריתקה התייחסותה של נתיבה לפרשת "השדה הצהובה". כשהתחלתי לחקור את מלחמת העצמאות, לפני כעשרים וחמש שנים, היפנו אותי כל יודעי הדבר אל הלוחמת המהוללת, נתיבה בן-יהודה "השדה הצהובה" שהטילה את כל מוראה על ערביי הגליל העליון. המפגשים שלי איתה היו מאכזבים, מבחינה זאת: עלילות גבורה יוצאות דופן לא מצאתי אצלה, כפי שמצאתי אצל טפר. ייחסתי את שמה הנוראי למיתוסים של סופרי הפלמ"ח המגויסים.

הלקח העולה מספרה של נתיבה בן-יהודה הוא, שאולי כל סיפורי הפלמ"ח אמיתיים כמו הסיפור הפנטסטי על גבורתה שלה.

בספרה מספרת נתיבה, שבפעם הראשונה פורסם סיפור "השדה הצהובה" בביטאון הנוער העובד "במעלה". היא הגיעה למסקנה, שלעורכים המכובדים לא היה אכפת איזה רמה של קופים הם מעסיקים אצלבם. ובאותה רמה – היתה גם הכתיבה." לדבריה, מה שנכתב בכתבה, שמוחזרה אחר-כך, כמעט באותו סגנון, ב"במחנה" ובעוד עיתונים, ואפילו בחו"ל, היה בלוף. "כל מלה שקר. המצאות."
נתיבה העסיקה את עצמה בשאלה "מי יכול היה לתת לעיתונאי הזה את הסיפור הזה?" בעצמה לא מצאה פתרון. יום אחד ביקר מפקד הפלמ"ח יגאל אלון בבסיס שבו היה לה אז תפקיד לא קרבי. הוא התייחס אליה בחביבות יוצאת מן הכלל, ואמר לכל הנוכחים: "הרי זו ה'שדה הצהובה'. נתיבה שאלה: "מי זה שנתן את הסיפורים האלה לעיתונאים?" והתאפקה, לדבריה, מלומר "מי זה החרא שנתן?" אלון הנערץ השיב: "מי? איזה שאלה! – אני."
בשלושת ספריה של נתיבה, יגאל אלון הוא הגיבור החיובי (כמעט יחיד) אבל, במקרה זה לפחות, היא באה לברך ונמצאת מקללת, או חושפת. מפקד הפלמ"ח, שהוצג בסרט הווידוא של עמותת אוהלי פלמ"ח כ"ביצת הנשר" ו"סחלב נדיר", וכך הוא שווק לעם ישראל בסידרת "תעודה" בטלוויזיה הישראלית, הפיץ, לפי נתיבה, מיתוסים בתקשורת, כדי לפאר את הפלמ"ח ולפאר את עצמו.
בחגיגות ה-50 לפלמ"ח, השנה, פורסמו בארצנו הרבה דברי עלילה ותהילה לשדים הצהובים האלה. המסקנה מספרה, שאולי דינם של יתר סיפורי הפלמ"ח כדין סיפור "השדה הצהובה". למומחי "הציוויליזציה הציונית" כדאי לקחת זאת בחשבון, בניתוחיהם המלומדים ורבי ההשראה בעתיד.