העיתון 'תל-אביב' רצה לדעת מה קורה שמפגישים את המנטליות הירושלמית עם המנטליות התל-אביבית ושלח את 'תיבה' ל'טובה'לה'. "אני חושבת שלא ידעו להעריך את היופי שלך אף פעם" ניסתה הבוטיקאית, "איזה מזל שיצאתי עם פרצוף גורילה", אמרה המילונאית העולמית.

בוטיקאית הצמרת הענוגה טובה'לה פילבלה בעיניה בתדהמה, כשנתיבה בן-יהודה, האישה היחידה במדינת ישראל שאינה מאמינה בגילוח שערות הרגליים, פרצה לבוטיקה עטויה נעלי אצבע, חצאית ג'ינס, חולצת כפתורים מזוויעה ומפתח קשור לצווארה הקמוט בשרוך סגול. טובה'לה התעשתה במהירות ותרמה ביטוי חדש לאוצר המילים העבריות: "נתיבה'לה, תבואי מאמי, שנלביש אותך?" "מאיפה את בארץ", דרשה נתיבה לדעת, בקשיחות. הידיעה מחממת הלב כי טובה'לה נולדה בקיבוץ משמרות שברה במשהו את הקרח וזיכתה את טובה'לה בלחיצת יד אמיצה. אף-על-פי שגם סופט-אנד-איזי, מכשיר הפלא לגילוח שערות הרגליים, הוא פרי מפעלות התעשייה הקיבוצית, בן-יהודה מתכחשת לו. לטיול בתל-אביב הגיעה מצוידת בקיטבג תפור ביד ובו פק"ל הכרחי, כלשונה. אלוורה-נגד פציעות, מסטיקים- נגד בחילות, נייר טואלט, בקבוק מים- אולי יש מצור בתל-אביב- ומשקפיים רזרבים.
האמת, טובה'לה ממש התאמצה להיות סימפטית, אפילו שמהרגע הראשון היה ברור שחברות אמיצה לא תצמח מהשופינג הזה. "מתוך עיקרון את לא מתלבשת?" שאלה בסקרנות, בוהה בנתיבה המשוטטת אנה ואנה בבוטיק. נתיבה עצרה לרגע כדי לפלוט בקור: "על מה את מדברת? בקיץ אני תמיד בחצאית ג'ינס, וזו די חדשה. בת שנתיים מקסימום. הקודמת כבר עברה את גבולות ההתפוררות".
"כן", אמרה טובה'לה בחיוך הכי מתוק שלה "אבל למה את מקפלת אותה ככה במותניים?"
נתיבה, ששיכללה את הילוכה בחנות וצירפה למצעדה התקיף ידיים שלובות בזעם מאחורי הגב וסנטר מוטה קדימה, עצרה כדי להביט בכעס בסביבה" "כי רזיתי". עוד שני צעדים. "אני רוצה ללבוש סגול או בורדו".
"חציל", הינהנה טובה'לה.
"איזה חציל", השתוממה נתיבה. "אני מעדיפה חולצות של גברים. יש לי בפרופורציות משהו דפוק".
"למה, מאמי?", אמרה טובה'לה בחן, "תראי בובי, עברו 20 שנה, דברים השתנו, יש עוד צבעים. יש עוד גזרות. אני מעצבת את הבגדים שלי לבד. מה שאני לובשת זה גם עיצוב שלי. הכל משתלב אחד בשני. מה רע?"
כאן תרמה נתיבה טיפ בענייני אופנה: "אם לובשים רק צבע אחד", פסקה, "אין בעיות של מה הולך עם מה".
בפרץ אסרטיביות חיטטה טובה'לה בין הקולבים ושלפה בחמדה ז'קט סגול. "משי. סטון ווש. קלאסה. משי שעשוי כמו ג'ינס", אמרה. נתיבה אחזה את הבגד בזהירות, בין בוהן לאגודל, וריחרחה אותו מרחוק. עוד רגע היתה טועמת את הבד. "זה כמו ג'ינס? זה עם בטנה? איזה מן דבר זה? בטנה כפולה?"
"תמדדי, מותק", הציעה טובה'לה והושיטה גם גופיה דקיקה ממשי סגול. "זה הצבע שלך. קחי גם את החצאית. מד-הי-מה".
בוהה אך זועמת סירבה נתיבה לזוז, אבל טובה'לה דחפה אותה לתא ההלבשה בעדינות תקיפה.
"כמה זה עולה?" שאלה נתיבה עמוסת הבגדים כאקט אחרון של התגוננות.
"אחר-כך נדבר על מחירים. תמדדי מותק".
הקשישה הנרגנת שיצאה מתא ההלבשה עטויה משי סגול (חציל, האמת), הזכירה רק במעט את הפלמ"חניקית ההחלטית שנכנסה לתא. "אני הולכת להוריד את זה מהר", יבבה. "לא נעים לי להעליב את הליז טיילור הזאת", לחשה, מביטה על טובה'לה כאילו עמדה מול הליגיון הירדני. באותו רגע ממש הסתובבה טובה'לה והתנפלה על נתיבה בעיניים לחות.
"נתיבה'לה", חיבקה אותה בחום, "את בנאדם אחר. אחר, אני אומרת לך. בואי, בובו. תראי את עצמך, אויש, כמה שאת יפה". קנוטה ונבוכה נגררה נתיבה בן-יהודה לראי. "אני לא אוהבת שרואים לי פה את הבאב אל ואד", רימזה לעבר המחשוף החדש שלה. "כמה זה עולה, מה שאני לובשת?", שאלה בחוסר ישע. טובה'לה בחרה להתעלם מהשאלה. "עכשיו, חומד", אמרה, "תראי איזה סנדל יפה של טוקיו קומגאי. זה מיפאן, את יודעת? בואי נראה מה האאוט-פיט שלך? מספר 40 מותק".
"לי", אמרה לה נתיבה, "יש קלסטרופוביה של כף הרגל. ללכת יחף זה יותר טוב. הפעם האחרונה שהלכתי ככה היתה בפסח. די. אני מרגישה לא לבושה, אני עירומה. אני מרגישה מלאכותית. עם הבגדים האלה צריך לעשות תסרוקת אצל ספר, ואני חותכת לבד".
במילים אלה היא פצחה בריצה לתא הבגדים. טובה'לה חסמה את הכניסה לתא בגופה וכמנהגה ברגעים קשים פצחה בתחנונים: "הדבר שהכי יקר לי בעולם זה הבגדים שלי", אמרה ברגש, "את מוכרחה להתרצות לי".
"איך אני יכולה להתרצות?" שאלה נתיבה בעודה מנסה לפרוץ לתא ההלבשה, "אני בת 62, ומהרגע הראשון שהסתכלתי בראי, הבנתי שעל יופי אני לא יכולה ללכת".
"אני חושבת שלא ידעו להעריך את היופי שלך אף פעם", הסבירה לה טובה'לה, "בואי תמדדי את המשקפיים הסגולות". נתיבה, שנראה כי התייאשה מנסיונותיה לשוב לחצאית הג'ינס, אמרה בנקמנות: "רק אם את תלבשי את המשקפיים שלי". טובה'לה נכנעה והחלה מקרצפת בהבעת מיאוס את המשקפיים העתיקים שנתיבה שלפה מהקיטבג שלה. "זה נקי, נקי. רק ממני", אמרה נתיבה ושירבבה משקפיים סגולים מצרפת לאפה. "חושך", ציווחה מאחוריהן, "חושך. אני לא רואה כלום. תביאו לי מקל לבן". לרגע היה נראה שהשלימה עם מצבה החדש. "בשנות החמישים", פתחה בסיפור עם, "היה לי בעל שאמר שאני צריכה להיות חתיכה. הוא היה טיפוס סלוני ואני סבלתי נורא. נראתי כמו פולנייה שהרגע באה מוורשה, וברגע שהחלטתי להיפרד ממנו, זרקתי את הבגדים והתכשיטים. אז היה מודרני תסרוקת ישרה ומשקפיים עם זהב, ואיך הרג אותי הליפסטיק. ליפסטיק זה מישוש נורא על השפתיים. כמו שאכלתי לחם עם חמאה ולא ניגבתי את הפה. גברת טובה, יש לי פה טיקטק שכל הזמן מטקטק וזה משגע אותי".
"אוי סליחה", אמרה טובה'לה, "זה נגד גניבות".
אחרי שיטוט קצר בחנות, חזרה נתיבה כשהבעת תימהון פרושה על פניה וקולב נגרר מאחוריה.
"זה חלוק שינה?" שאלה. "נתיבה'לה, למה את עושה לי את זה?! זה מעיל יציאות קייצי".
נתיבה, בהשתוממות: "חשבתי שזה חלוק לעקרת הבית לעשות ספונג'ה. תגידי את האמת, את היית לובשת כזה דבר? כשאני הייתי קטנה זה נחשב וילון". נתיבה משתתקת כדי למדוד את טובהל'ה בעין בוחנת. "יש לך עור טוב", היא מודיעה. "פעם הייתי פסלת. כשאני רואה אותך, בא לי לפסל".
"תודה רבה", ענתה טובה'לה בענווה. "למה את לא עושה התעמלות?" שאלה נתיבה. טובה'לה נעלבה "אני שוחה בגורדון כל יום".
"את קצת שמנה", העירה נתיבה בידענות. "מה פתאום, זה מבנה גוף", הסבירה בוטיקאית הצמרת.
"אין מבנה גוף", פסקה נתיבה, "זה אוכל".
בשלב זה ויתרה טובה'לה והניחה לנתיבה לחזור לבגדיה המקוריים, ובלבד שתשתוק. "אני צריכה לקנות את זה עכשיו?",שאלה נתיבה. "לא", אמרה טובה'לה ביותר משמץ קרירות. ספק אם נתיבה הבחינה בו: "אבל כל ההתרגשות הזאת", התוודתה, אני נורא הזעתי. הסרחתי לך את הבגדים". טובה'לה מילמלה שזה בסדר, ונתיבה חזרה זחוחה יותר מתמיד בחצאית הג'ינס שלה, והסכימה למדוד כובע מנוקד שחור-לבן. היא, טובה'לה והכובע מתייצבים מול המראה.
"תשחררי את הפנים", ממליצה טובה'לה. "אני צריכה לחשוב איך משחחרים את הפנים", אומרת נתיבה, "או. שיחררתי. את היית יפה כשהיית צעירה?" היא שואלת.
טובה'לה מתוודה: "חשבתי שאני מכוערת והלכתי לפסיכולוג לטיפול".
"גם אני הייתי מכוערת", מגלה נתיבה ומתפלאה, "אבל לא צריך ללכת לפסיכולוג בשביל זה".
"את מוכרחה להתרומם קצת", אמרה טובה'לה ביגון.
"אני מספיק מתרוממת", עונה נתיבה מניה ובניה ובודקת את הכובע מזווית אחרת. "מי לובש כובע בכלל, רק הדוסים בירושלים, שהולכים לבית-כנסת פעם בשבוע".
טובה'לה מתקרבת עוד ומיטיבה את הכובע על ראשה: "אני מוצאת שעם קצת איפור, את תוכלי להיות אשה מאוד..."
"ואני תמיד אמרתי", מתפרצת נתיבה לדבריה, "איזה מזל שיצאתי עם פרצוף גורילה. ככה השכבתי רק חצי ארץ. אם הייתי יפה, הייתי משכיבה את כל הארץ". טובה'לה עוברת בשתיקה ומציעה מעיל קייצי ושמלת משי. "אוי", היא אומרת מאחורי גבה הרחב של נתיבה, "היא מזכירה לי את אמא שלי. בקיבוץ הלכו ככה".
נתיבה מפנה את פניה, הפעם עם מעילון עמוס פאייטים. "מה זה כל הזהבים האלה? זה כמו אצל הערבים! את רוצה להגיד לי שככה מתלבשים בתל-אביב?" טובה'לה מחשבת להתעלף: "אין לך דימוי עצמי", היא נוזפת בנתיבה, "זה עוד לא קרה לי בחיים. את האשה הכי מעניינת שפגשתי".
"אני באמת מצטערת מאוד", אומרת נתיבה. "איך אני יכולה לפצות אותך?"
"את לא יכולה לפצות אותי", אומרת טובה'לה בקול חנוק, רק אם היית אוהבת את הבגדים שלי".
"אני יכולה לשלוח לך את הספר שלי", מציעה נתיבה. טובה'לה עונה ברשמיות שהיא תשמח מאוד, ונושמת לרווחה כשנתיבה אוספת את הקיטבג שלה ודוהרת לחופש.