את מה שעשתה לשפה העברית ולדור הפלמ"ח, נתיבה בן-יהודה עושה עכשיו לירושלים. עוד פרה קדושה. הספר "ירושלים מבפנוכו", יוצא בימים אלה לאור.

"אני לא שונאת את ירושלים. חס וחלילה. מי יכול להעיז לשנוא עיר שנערצת על מיליארדי צדיקים מכל העולם, עיר כזו קדושה, כזו היסטורית, כזו יפה? אבל עיר לחיות בה – זו הבעיה.
"כי – אם למשל ניקח את מוזיאון ישראל, לדוגמא – הוא כן היסטורי, וגם כן יש בו הרבה דברים קדושים, ובטוח שגם יופי יש בו מלא. נו? מי רוצה לגור במוזיאון?
"אז זהו: בין אלפי הספרים שנכתבו ברצינות על ירושלים, שיהיה גם הקול שלי, של אחת שיכולה להרשות לעצמה גם לצחוק מירושלים".
ובכן, בספר חדש, "ירושלים מבפנוכו", נתיבה בן-יהודה מרשה לעצמה. הספר, בהוצאת "עידנים" ידיעות אחרונות, יצא בימים אלה לאור, להלן, פרקים נבחרים.

"תשמעו משהו: יום אחד נסעתי לי העירה, כלומר – למרכז העיר, וכמה שלא הסתובבתי והסתובבתי – לא יכולתי למצוא חנייה, בשום פנים ואופן. אז אמרתי לעצמי: "סססססמו הכסף" ונכנסתי לתוך מגרש החנייה הזה, שעל יד קולנוע אוריון. ומה עיני רואות? ריק! המגרש כולו ריק! חוץ ממני – יש עוד איזה שתיים-שלוש מכוניות בסך-הכל! אז אמרתי לג'ינג'י של המגרש: "שו-הדה? שוב פעם פרצה החולירע בעיר? או ששוב פעם העליתם את המחירים לשמיים? ועד שאנחנו לא נתרגל למחיר החדש לא ניכנס הנה? מה הולך פה?" והוא אומר לי: "מה יש לך את? אפשר לחשוב שאת חדשה בירושלים! זה היום יום חמישי – לא?!"
אההההה, בטח! יום חמישי בירושלים! איך שכחתי. מי לא יודע שבירושלים, ביום חמישי, במשך כל היום שלו, וגם במשך כל הלילה שלו – העיר כולה כמעט ריקה לגמרי. למה היא ריקה ביום – זה סיפור אחד, ולמה היא ריקה בלילה – זה סיפור אחר. אז קודם כל נדבר על מה שקשור ללילה:
לכל ירושלמי יש חוק בל ייעדר: יום חמישי בלילה הוא בבית. למה? זה למה: לירושלמים הרי יש זיכרון ארוך, ומה זאת אומרת ארוך, כל מה שפעם הם היו עושים – הם ימשיכו לעשות לנצח, וזה בכלל לא חשוב אם כבר אין שום סיבה לעשות אותו יותר. רוצים הוכחות, בבקשה:
את פורים אנחנו חוגגים אחרת מכל שאר היהודים בעולם. למה? כי פעם, לפני 2000 שנה היינו "עיר בצורה". וזה בכלל לא ברור בצורה של מה היינו, כלומר - באיזה צורה היינו? זה לא חשוב. וזה למה שמאז ככה חוגגים את חג הפורים אצלנו. וזהו. אין על מה להתווכח.
בסוכות, הדוסים האדוקים-אדוקים בכלל לא שמים על הסוכות שלהם סכך ירוק. מה שהם כן שמים על הסוכה שלהם זה כל מיני כאלה נצרים, אני יודעת? "פלפונים" פעם היו קוראים לזה, פסים כאלה של עץ, כמו סרגלים ארוכים-ארוכים. ולמה? אהה! כי עם ירושלים היתה עיר עם חומה (כאילו שעכשיו כבר אין לנו את אותה החומה) מה זה חשוב למה – העיקר שיש איזה סיבה לזכור, לעשות כך ולא אחרת, ולא להתווכח.
האוטובוסים שלנו נוסעים בשלשות שלשות. אתה מחכה ומחכה לאוטובוס – ובאים שלושה ביחד, כן? מכירים את זה? נו? למה זה ככה? אז הסיפור מתחיל מזה שלפני שהם היו "אגד" הם היו פעם חברת "המקשר", כולם חברים כאלה, טובים, וכולם נגד החברה של האוטובוסים הערבים שהיתה בעיר – בזמן המנדט – אז נאמר ש"מסיבות בטחוניות" הם נסעו במין שיירות כאלה. קטנות. של שלושה. תשאל כל ירושלמי אם לא זו הסיבה שאתה עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס – חצי שעה, שעה, ובסוף כשהוא מגיע – הם מגיעים שלושה ביחד. בבקשה – תשאלו.

מספיק הוכחות? נכון? ואותו דבר זה הולך עם יום חמישי בלילה: פעם הירושלמים היו מדליקים את הדוד של האמבטיה עם עצים, ועוד לכל המשפחה, אז ביום חמישי אחרי העבודה – כל המשפחה היתה מסתגרת בבית, ועד שלא היו מקוששים עצים מחממים מים ורוחצים אחד, מקוששים-מחממים-ורוחצים את השני, ומקוששים-מחממים-ורוחצים את השלישי, עעעעעד שהיו גומרים את כל המשפחה, ורק אז היו הולכים לישון כולם, נקיייים – מה זה נקיים. נקיים בשביל שבוע שלם. לכל השבוע הבא.
נו. בימינו אלה, עם הדודי שמש, עם החשמל, עם הגז, זה הרי כבר לא עניין כזה גדול, וגם כל אחד כבר ברוך השם מתרחץ לו יותר מאשר רק פעם בשבוע, אלא בכל פעם שבא לו – לא משנה! ביום חמישי בלילה: כל המשפחה בבית! וכל הבתי קפה – ריקים. וכל הכבישים –שקט. וכל התיירים - ברחו מבעוד יום. וזהו.
זה כל זה על מה שקורה ביום חמישי בלילה. אז למה במשך היום גם כל העיר כל-כך ריקה ויש מגרשי חנייה ריקים? אה. זה בגלל שבכל יום חמישי – כל השרים וחברי הכנסת כבר חזרו לתל-אביב לפחות מאתמול. וביום חמישי בבוקר בבוקר נוסעים איתם לישיבות גם כל הבכירים, הפקידים שלהם, ובעקבותיהם גם כל הפקידים הבינונים והנמוכים והמזכירות, אז גם כל המשרדים בירושלים נשארים ריקים. וכל אלה – הפקידים הירושלמים – לא יחזרו לירושלים רגע לפני שהם יהיו צריכים להיכנס הביתה בשביל שזה יום חמישי בלילה, מה שהיה פעם "יום האמבטיה".
הקיצור: יום חמישי בירושלים – העיר כולה ריקה. גם ביום וגם בלילה. כך זה היה תמיד, וכנראה שכך זה גם יהיה תמיד בעתיד. אני לא רואה שום סיבה שתשנה את זה.

איך הירושלמים מכייפים בלילות? אז זה הולך ככה:
הכי-הכי עשירים – נכנסים לאוטו ומרביצים ברבע שעה נסיעה לתל-אביב.
הצעירים שקצת יותר עניים, עובדים כל השבוע, חוסכים כסף בלילות כשלא יוצאים מהבית, ובליל שישי ממלאים מונית שבעה ביחד, וביחד עם הבן של בעל הטקסי – ו-שוט! לתל-אביב. עוד יותר עניים- נוסעים שבעה ביחד לרמלה. והכי עניים – נוסעים לבית-שמש, העיקר לא להישאר בירושלים ביום שישי בלילה.
אלוהים – מי יכול להישאר בירושלים? המגילות הגנוזות נשארו – ותראו איזה פרצוף הן קיבלו. וכולם-כולם – ביום ראשון, כשפוגשים אותם, אומרים רק דבר אחד: "אני אומר לך - תל-אביב זה פלנטה אחרת!" לגור שם? איכס: מהומה, ורעש, ומזיעים! אבל ביום שישי בלילה, אם נשארים בירושלים, אז כנראה שזה בדיוק מה שחסר לצעירים: חום, ורעש, ומהומה.
את כל זה אני יודעת מכמה צעירים, שסיפרו לי שזה מה שהם עושים כל שבוע. אפילו אם הם מבית מסורתי, אז מה. הם הולכים קודם לבית כנסת, וסעודה עם אבא-אמא , ויוצאים מהם ב-9 בלילה, שלום, שלום, לילה טוב, שינה עריבה – ואז מתחילים רק לאסוף את החברה ו- לתל-אביב! ומה הם אומרים לי "את לא תאמיני איך בתל-אביב שום דבר ממילא לא מתחיל לפני 10!" בוקר טוב! כל דור חושבים שהם מגלים את אמריקה!
ככה, כל השבוע – אנחנו הירושלמים – בבית. לא הולכים לישון מוקדם, כי אנחנו לא חיפאים, ולא כולם גם קוראים ספרים, אבל כולם-כולם מביטים בטלוויזיה. כי לנו עכשיו יש ארבעה ערוצים: שלנו, והערוץ השני שלנו, והערוץ הראשון של ירדן, והכי חשוב זה הערוץ השני של ירדן. הוא הכי טוב. אין בו כמעט כלום מאוסטרליה, מקנדה, בניגוד לערוץ שלנו, והמון המון יש להם מה-בי.בי.סי.

עכשיו: הרי אף אחד מאיתנו לא זרק את הטלוויזיה השחור-לבן הישנה, אז כל מה שנשאר זה - להחליט על איזה טלוויזיה להסתכל, כלומר - לאיזה חדר ללכת. כי ברוב הבתים שתי הטלוויזיות לא עומדות באותו חדר. מה שאני רוצה לומר זה, שכששואלים בכל העולם: "לאן הערב?" מתכוונים כרגיל לאן נצא לבלות הערב, הצגה ומסעדה ("זבח וצלמונע" כמו שירושלמי אחד פעם היה אומר), או קונצרט ומועדון, וכו'. בירושלים כששואלים לאן הערב – מתכוונים: "לאיזה חדר נלך?", לפי מה יש על כל טלוויזיה.
אחרי הרבה זמן של טיולים כאלה, אני פתרתי את הבעיה באופן הכי פשוט: שמתי אצלי את שתי הטלוויזיות אחת על השניה, ואני גם מסתכלת על שתיהן ביחד. אם יש בישראל "מבט" ובירדן איזה קומדיה בריטית - זה ממש מצוין בשביל "לא לקחת ללב" את החדשות אצלנו, ובעיקר בשביל לא להיבהל מהקריינים שלנו, בעיקר מאלו שהם מפחידנים.
ואני רוצה להגיד לכם שבמשך שנים יכולנו לראות בעיתונים הירושלמים, במדור הקבוע שלהם "לאן הערב" – את תוכניות הטלוויזיה בלבד. עכשיו זה קצת השתנה, אבל אני בכל זאת נשארת בבית, ומביטה לי על שתי הטלוויזיות שלי. עפ פיצוחים, למה לא?
מוכרחים לציין עוד דבר. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שברגע שבטלוויזיה יש את התקווה והדגלים – אז תיכף מתחילים לשמוע ברחובותיה הדוממים של ירושלים איזה מין התעוררות לחיים קצרצרה: מכוניות, עם צפירות, עפ פקקים – פקקונים, לא גדולים – כמו שיוצאים מהקולנוע בתל-אביב – אבל הכל קטנצ'יק: וזה כנראה בגלל שהרבה ירושלמים עושים את ה"לאן הערב בטלוויזיה" שלהם לא רק בבית שלהם, אלא גם בבתים של חברים שלהם. "רואים טלוויזיה ביחד". "היה לנו ערב נחמד, הלכנו אצל החברים שלנו, ראינו טלוויזיה ביחד, הגישו פיצוחים , וזה".
ובבקשה לא לשכוח שהירושלמים לא קופצים סתם אחד אל השני, הם קובעים מראש, טוב – לא שלושה שבועות כמו אצל מלכת אנגליה, אבל שבועיים מראש – בטח. מתכננים את היציאות לפי הטלוויזיה – שבוע מראש. אני כבר מזמן ביקשתי מהטלוויזיה שיתנו לנו את התוכניות שלהם, נאמר – חודש מראש. אחרת זה כל-כך מקשה על התכנונים. את בני היל אי אפשר לראות עם ההורים, ואת מני פאר לא רוצים להפסיד אפילו בתנועה הקיבוצית, אז מי מדבר על הירושלמים, בעיקר כשרבקה מיכאלי ממש נולדה פה.
ירושלמי אחד פעם אמר לי: "מה זה עם התל-אביבים האלה? כל לילה בחוץ, כל לילה בחוץ? איך הם לא מתביישים להודות שבבית לא טוב להם? שבבית שלהם משעמם להם?"
הערה: כן. אני יודעת שבזמן האחרון חלה התעוררות של החילונים בקשר להשתלטות של הדוסים על ימי שישי בלילה. אבל לאחת כמוני שתקועה פה בירושלים 40 שנה – זה לא חדש. פעם ב-10 שנים קמים כמה חברה של נגד, ובמשך 4-6 ימי שישי יש קולנוע, ואחרי זה – שוב פעם שקט ודממה לעוד 10 שנים. אז אני לא מתרגשת. כמובן שאני תומכת בחבר'ה האלה, ואני מתה להאמין שהם יצליחו.