אם לנתיבה בן-יהודה היו סקייטבורד או גלשן ב-48' היא הייתה עושה חיים משוגעים: "איזה כיף לנוער של היום. איפה זה היה בזמנים שלי?" היא אומרת. על דקדוק: "מי צריך את כל הקללות האלה, נושא, נשוא, מושא". על טלוויזיה: "אין כמו טלוויזיה בעולם. אז מה אם הנוער לא קורא ספרים?" על בני-הנוער של היום: "הם נהדרים. כל-כך פיקחים, כל-כך אגואיסטים". בת 60 עם ראש של בת 16

"אוי, איזה כיף לנוער של היום. יש להם את הקרשים האלה, שמחוברים לגלגלים, ואפשר להתחלק איתם בכל הרחוב, נו, איך קוראים לזה?" שואלת בת שיחי ממעמקי כורסת הסלון שלה, ומלטפת את חתול חיקה השחור. "היא", זאת נתיבה בן-יהודה, לוחמת סלנג ידועה בהווה ולוחמת הפלמ"ח המפורסמת ביותר. וכשסבתא בת 60 מפנטזת על סקייטבורד, תסכימו איתי ששווה לברר מה הסיפור שלה.
נתיבה, למה סקייטבורד, לא יותר טוב כורסא עם שמיכה חמה לקראת החורף?
היא זועפת. וכשהיא זועפת, אפילו החתולים שלה יודעים שזה מסוכן. תיכף יתחיל קולה הרם והחלוד להכות רעמו בכל רחבי הסלון: "מה פתאום יותר טוב (בצעקה!) את יודעת עם מי את מדברת? אני כמעט השתתפתי באולימפיאדה בהדיפת כדור ברזל ודיסקוס, אני מתה על אתלטיקה. היום אמנם יש לי רק אופני כושר, אבל אני נוסעת בהם כל יום, מול הטלוויזיה!"
ורק לידיעה, נתיבה והטלוויזיה הוא סיפור אליו נגיע בהמשך. אבל קודם נגמור עם הספורט: "וגם גלשן. אני מתה על גלשן. איפה זה היה בזמנים שלי? תענוג, המשטח הזה עם החבל על הסירה... על הגלים... אוי אוי אוי, אם זה היה לי כשהייתי צעירה, איזה חיים משוגעים אני הייתי עושה על זה..."
רגע, רגע, לפני שאתם מוציאים את המטפחות ומתחילים לרחם עליה, כדאי שתדעו שהיא בהחלט עשתה חיים משוגעים כשהיתה צעירה. והיא מודה באשמה. היא היתה בבוהמה הכי הכי של תל-אביב, וישבה בכסית, בדיזנגוף, לפני שפתחו "בורגרים" במדרכה ממול. כפי שמספרות השמועות, היתה לה רעמה בלונדינית (בחיים שלי לא צבעתי. מה פתאום. זה הצבע שלי. עכשיו הוא דהה, אבל פעם...") וגוף משגע ("בגלל הספורט"), וגם הצלחות לא קטנות עם בחורים.
חוץ מזה, ואת זה אתם אולי לא יודעים, כי גם אתם וגם אולי ההורים שלכם עוד לא נולדו אז, נתיבה גם היתה פייטרית אמיתית. כן, במלחמת השחרור, ב-1948, השתתפה באותם הקרבות שאת כינויי הצופן שלהם משננים כל שנה לבגרות. היתה קילרית אמיתית. את האויב, לדבריה, היא הרגה "כמו כלום". היא זוכרת את הבריטים שנכנסו לארץ, את חגיגות הכתרת מלך אנגליה השישי ("מילאו לנו את כל הארץ בדגלים שלהם"), מדקלמת את נתיבי הפריצה והכיבוש בואכה טבריה, אל-עריש והגליל: "את הכל אנחנו כבשנו".
ו"אנחנו", זה כמובן הפלמ"ח.
מה את חושבת, בתור "אחת מהפלמ"ח", על הנוער של ימינו?
"אוי, הם נהדרים הנוער הזה. כל-כך פיקחים, כל-כך אגואיסטים", היא אומרת, וכל-כך מרוצה מעצמה עד שהיא מתחילה להשתולל מצחוק. "תראי, הם נראים לי יותר יפים ממה שאנחנו היינו. יותר קוויקי, יותר חופשיים. הרבה פחות פנאטים ממה שאנחנו היינו. אני סומכת עליהם, אני מחכה ליום שבו הם ייקחו כבר את המדינה לידיים!".
הם לא יותר מידי חומרניים לטעמך, עם כל האידיאולוגיות שלך?
"רגע, רגע, שלא ימכרו לך לוקשים, הנוער של היום חומרני ? ומה אם אני אספר לך על נוער חומרני ב-48'?" וכאן מפציצה נתיבה עם משפט שמסגיר את התואר שלה בחוג ללשון באוניברסיטה: "לחשוב שב-48' לא היינו חומרניים, פירושו להיות קורבן של קונספציה מטעה".
אמרה, אמרה.
"וחוץ מזה, אמרת קודם על הטלוויזיה, אז מה עם הנוער שלנו רואה יותר טלוויזיה במקום לקרוא ספרים. אין כמו טלוויזיה בעולם!", היא קובעת, ואתם יכולים להאמין לה. האישה הזאת היא קומפיוטר מהלך בענייני טלוויזיה, ויכולה להתחרות ב"מכור" הכבד ביותר שאתם מכירים, ולנצח בקלות. היא יודעת מה מוקרן בכל תחנה, ירדן, ישראל, לבנון, ערוץ 2. הכל היא רואה. "ויש לי אפילו תחנה פורנוגרפית אחת שעולה לי על המסך מדי פעם, ככה בטעות. הנה תראי", היא אומרת, ולוחצת על השלט. אבל בתוך מסך השלג מרצדות להן דמויות הרוקדות בלט לצלילים קלאסיים. דווקא בלבוש מלא.
"אה, עכשיו בוקר. אין סרטים כאלה", היא מסבירה, וממהרת לשתף אותי: "רואים את האיברים שם, כמו באיטליז. גועל נפש". בסלון יש לה שני מכשירי טלוויזיה, אחד גדול, ועליו עוד אחד קטן, כדי שלא תיאלץ להפסיד שום תוכנית ("אתמול היה 'קוז'אק' בירדן. אח, איזה קוז'אק. ראית?"...). לא, לא ראיתי.
"היום, היום המילה הכתובה כבר לא 'אין'. היום הכל הולך על דיבורים. בלה-בלה-בלה", היא קובעת. "אני חושבת שכשיהיו לך נכדים, אז כל הספרים כבר יהיו כמו המגילות הגנוזות. בעוד כמה שנים את תראי שכל העסק הזה של הכתב והדפוס ייחשב במין האנושי כאפיזודה חולפת של 3,000 שנה, שכל מקורה בטעות. פשוט, בעבר אנשים רצו להתקשר זה לזה, ועוד לא המציאו את הטלפונים והטייפים והווקמנים, אז המציאו את הכתב. אבל אני מבטיחה לך שאם אז היו ממציאים איזה טייפ, אף אחד לא היה חושב על הכתב, היינו מדלגים על השלב הזה של הכתיבה ונשארים עם הדיבור. הרי רק צרות צרורות זה הביא עלינו, איזה מחיר שילמנו על המצאת הכתב..." היא אומרת בשיא הרצינות, ואני כבר מחכה שתבשר לי על מלחמת עולם שלישית שעתידה לפרוץ, או שמא כבר פרצה, בשל המצאת האותיות המסכנות הללו (לדעתי, הן דווקא כן עשו לנו טוב), אבל היא אומרת:
"תראי, מי צריך את כל הקללות האלה של הדקדוק: נושא, נשוא, מושא... מבחנים בדקדוק. מה זה? מסכנים הילדים. מה הם צריכים לעשות על זה בגרות. אני אומרת לך, זה הכל בגלל המצאת הכתב... כשמדברים, אין נושא נשוא. מה יש, מה רע בשפה פשוטה כמו של 'קוז'אק' מהטלוויזיה?" היא שואלת, ולפי האש שבעיניה, אני מתערבת שהיא מתכוונת לכל מילה.
אז עם יד על הלב, נכון שהייתם בוחרים בה לראשות עיר הנוער, או לנציגה הבאה של מפלגת הצעירים בכנסת?
"הנה, בלוס אנג'לס, מי קורא שייקספיר? כולם קונים קסטות עם המלל של שייקספיר, של דיקנס, ושומעים סיפור בדרך, במכונית, בפקקים. ככה הרבה יותר נחמד. וזה גם הרבה יותר טבעי למוח מאשר הכתב. אנחנו שומעים הרבה יותר מהר, מאשר קוראים. ידעת את זה?".
אני מזהירה את נתיבה שהאקדמיה ללשון העברית על בטוח מוציאה נגדה צו מאסר, לאחר הדברים הנוראיים שאמרה כאן, אבל היא ממהרת להרגיע אותי: "זה בסדר. הם לא אוהבים אותי ואני לא אוהבת אותם. הם רוצים שנדבר כמו שכתוב בתנ"ך. הם לא מבינים שאי-אפשר לגדל עם שלם על עברית של תנ"ך. ועד שהם מחדשים איזו מילה, הנשמה יוצאת.
אני קוראת להם 'המשטרה שח השפה העברית'. אני כועסת עליהם כי הם יוצרים אצל העם, והצעירים בעם, המון רגשי נחיתות. הנוער חושב שהוא לא מספיק מבין את השפה, כי כל הזמן מדברים אליו בשפה של חוכמולוגים. המורים, למשל. נכנסת מורה חוכמולוגית כזו לכיתה ומיד (נתיבה מחקה, וזה נשמע בדיוק כמו המורה שלי ציפורה מכיתה ד' 2, אני נשבעת):
"אמרתם" (במילרע, עם הדגש על הת')
החתול (ה' בסגול)
"הכינותם שיעורים?"
"הכינותם..." היא אומרת בקול צפצפני, "מה זה ההכינותם הזה? מאיפה? מי מדבר ככה ברחוב? משגעים את הנוער".
נתיבה חושבת שאם האקדמיה ללשון העברית, זו שקובעת את העגה בה ידברו אלינו ברדיו, את אופי התחביר שישאו הספרים המודפסים בארץ ואת מפלס מילות הסלנג הרשאיות להופיע במילונים לעברית והשלטי החוצות - אם אותם "פקחי שפה" ימשיכו לקבוע את החוקים בצורה נוקשה ופאנאטית, תמשיך העברית להיות שמורה בנפטלין, ומטבע הדברים, תריח רע. רע מאוד. לה עצמה יש כמה חידושים שהיו מסמרים את שערותיהם של מלומדי האקדמיה: "הילדים אומרים 'אצלהם', 'בשבילהם' – למה זאת טעות?" היא מזדעקת, וכמעט קופצת ממקומה. החתול נבהל ובורח. "מה רע בזה? למה לא להחזיר את זה לשפה? שפת העמך, זאת שנוצרת על לשונות האנשים, היא הרי השפה הנכונה ביותר. ברדיו ובטלוויזיה, כשהקריינים מדברים, הם בעצם לא מדברים אלייך, שתדעי לך", היא אומרת בטון כמעט מאיים, "הם מדברים כדי לעבור את הבחינות של האקדמיה".
מיותר לציין שנתיבה אוהבת, מאוד אוהבת, סלנג. כבר יותר מ-40 שנה היא לוחמת את מלחמתה של העברית המדוברת, ולראיה, אף עושה למענה. היא ודן בן-אמוץ ז"ל הוציאו את "מילון העברית המדוברת", המכיל ערכים שלא נמצאים בשום מילון אחר. שני הכוהנים הגדולים של הסלנג העברי מסבירים מה פירוש הביטוי "ירד לו אסימון", מתי משתמשים בצירוף "סינור של אמא", מה זה "נכנס לו לנשמה" ובמה זה שונה מ"נכנס לו לתחת". למה "נטרף" זה לא כמו "השתגע", וש"מחורבנת" זאת גם נערה שיש לה ווסת.
את המילון הזה בטח לא תידרשו ללמוד לקראת הבחינה בדקדוק, אבל לנתיבה לא אכפת. היא מעידה על עצמה שהיתה תלמידה לא טובה, לכל אורך הדרך: "אני גמרתי עם האוניברסיטה, ולא את האוניברסיטה".
נתיבה, את בעצם אנרכיסטית, מורדת בממסד, אני אומרת לה פתאום, בטון של מי שלפחות גילה את אמריקה לפני שניה. "לא", היא מתקנת בניחותא, "אני לא נגד הממסד. אני רק נגד מה שהממסד מייצג רע. הנה, דווקא יש דבר אחד שמרגיז אותי, ומהבחינה הזו אני מאוד מאוד לא מורדת – השעות האלה שהילדים חוזרים מבית-הספר. השכן שלי, שהוא בן 12, אומר לי: 'נתיבה,היום אני חוזר ב-11:00 מבית-הספר, ובא לשחק עם החתולים'.
"ואני שואלת: מה קרה, המורה חולה?
"לא, ככה זה במערכת", הוא אומר.
"במערכת!" היא צועקת, ומטה את הראש אחורנית. "מה זאת אומרת מערכת ?? ילד הולך לבית-ספר ב-8.00 וחוזר אחרי שלוש שעות. תגידי לי את איפה נשמע דבר כזה? בסוריה? במצרים? הרי בכל העולם לומדים עד ארבע-חמש אחרי הצהריים, ולא מבלבלים אחר-כך את המוח עם שיעורי בית, והכתבות, ותרגילים. את הכל גומרים בכיתה, ובאים הביתה עם ראש נקי. רק פה: 'במערכת!'
"בכלל, כל השיטה הזאת של המבחנים", היא מתרעמת פתאום, "אני כבר שנים צועקת שזה רק מקל על החיים של המורים. הם לא מתאמצים בכיתה לאבחן מי התלמיד שלהם וסומכים על המבחן שיפתור את החידה".
אם היתה באה פיה טובה ומאפשרת לך להיות נערה בשנות התשעים? היית מסכימה?
"אוי אלוהים, אני מפחדת שזה באמת יקרה. זה מאוד מפתה בגלל הגלשנים שאמרתי לך, אבל להתחיל את הנעורים שלי עוד פעם, מהתחלה? רק זה חסר לי!
"היום, היום היה לי קשה להיות נערה", היא אומרת לפתע, והטונים הגבוהים מפנים את מקומם לצלילים רכים יותר. "אני אוהבת את הצעירים של היום, כי אתם פתחתם לנו את העיניים בקשר לבריאות נכונה, לממסד נכון, לטבע נכון, אבל אני, למשל, לא הייתי מסתדרת עם הגלולה. לא הייתי הורסת את הגוף שלי עם כל מיני הורמונים בשביל סקס. אני אוהבת את הנוער כי הם שוקלים נכון, הם יודעים מה הם רוצים. בראיונות שאני רואה בטלוויזיה, הם עונים תשובות בומבה. לפעמים יותר חכמים מהמראיין.
"אבל אין רק חכמים. בטוח יש גם מטומטמים. אני לא אגיד, יש הרבה סוגים של בני נוער ואי-אפשר לעשות הכללות ולדבר על 'הנוער הישראלי'. הנה, תראי את התל-אביבים והירושלמים. איזה הבדל של שמים וארץ. הירושלמים הם בני כפר כאלה, לא עירוניים, לא זריזים, לא שועלים. מה אני אגיד לך, התל-אביבים הם אחרת, הם מתוחכמים, הם תחרותיים. הנוער הירושלמי גם יותר קמצן. לא מוציא כסף על בגדים כמו התל-אביבים. בתל-אביב הכל יותר פשוט. פה, בירושלים, הנוער משחק אותה אינטלקטואלי, כי ככה מגדלים אותם. כמו חוכמולוגים קטנים".
רק להשכלה כללית, נתיבה היא תל-אביבית בדם, שרופה על הים ועל דיזנגוף, אבל כבר למעלה מ-40 שנה גרה בירושלים. איך זה? "נתקעתי פה. בעיר היבשה הזו".
"את יודעת, גיליתי פאשלה של אלוהים", היא מבשרת לי פתאום, ונדמה כאילו פצצה הוטלה אל תוך החדר הצפוף.
מה?
"כן. אלוהים פישל כשעשה את האדם, כי שכח להתקין בתוכנו את מנגנון ההנאה המתמשכת. אם דיברנו על נוער, אז הנוער, למשל, כל הזמן רוצה עוד. הלאה, הלאה. ולא רק הוא, גם ההורים שלו. ילד רוצה מחשב, מנדנד, מנדנד, ההורים קונים מחשב. יופי. יש מחשב. כמה זמן נהנים מזה? יומיים? חודש? חודשיים? שנה? אחרי זה, המחשב שוכב כמו פסל. עכשיו, תביאו מחשב צבעוני... עכשיו מחשב שמכין קפה..."
גם אני רציתי לדבר איתה הלאה והלאה, ויכולתי לשבת עוד יומיים רצופים ולהתגלגל מצחוק עם האישה המצחיקה והתוססת הזו, אבל צריך להשאיר גם משהו לדמיון. אז בפעם הבאה שאתם קצת מבואסים, תדמיינו לכם אותה: סבתא ירושלמית עם נפש תל-אביבית, שהיתה על-באמת בפלמ"ח, אבל נראית כאילו יצאה הרגע יצאה מאיזה סרט של אינדיאנה ג'ונס. כזאת שמתה על טלוויזיה, על גלשנים ועל סקייטבורד, ושונאת מורים לדקדוק.
נכון שאתם מתים עליה?