נתיבה בן יהודה: מבעד לעבותות; רומאן על שלושה חודשים ב-1948. הוצ' דומינו, 348 עמ'.

ישנם ספרים וסופרים שהייתי מבכרת, מסיבות השמורות איתי, לא לכתוב עליהם. להתעלם הן מן הספר והן מן הסופר, ולהשאיר את דעתי עליהם ביני לביני. אבל ספר הוא עובדה קיימת – לעיתים אפילו רועמת וצרחנית – וספרה החדש של נתיבה בן-יהודה, אינו סובל התעלמות ושתיקה. הספר מכריז על עצמו, והסופרת רואה לנכון להתראיין ולפרש את הדברים, גם אם אלה אינם ניזקקים לפרשנות מיותרת, ומשום מה היא גם עוסקת באפולוגטיקה.
בהקדמה לספר היא מצהירה בזו הלשון: "בשביל למסור דו"ח ועדות, לא צריך לפזול לשייקספיר או לפרוסט, לבקט או לפליני. זה יבוא אחרי-כן, אם בכלל. קודם כל צריך שהכל יירשם". מכיוון שכך, יש להעיר כי בין דו"ח ועדות לבין שייקספיר ופרוסט (בקט ופליני שייכים לקטיגוריה אחרת !) קיים עדיין תחום ביניים ספרותי נרחב למדי, וקצת מגוחך וחסר טעם להזכירם בהקשר זה. אבל אנחנו דנים במניירה, ואין טעם לבוא ולהתנצח עם עובדות מנייריסטיות, שמטרתן להרשים ותו-לא. נתיבה בן-יהודה יודעת את זה היטב כמוני, אבל היא בחרה במודע ובמכוון בסיגנון מנייריסטי – במין אותנטיות מוגזמת ומכוונת, שלרגעים אמורה להיות מעין יריקה בפרצוף. אך אותנטיות כשלעצמה, לא היתה ואינה נתון ספרותי, ולא היא קובעת את חשיבותה וערכה של יצירה ספרותית.
בראש ובראשונה יש לה, לנתיבה בן-יהודה, ויכוח חריף עם ההסטוריה. "איך יתכן", היא כותבת, "שנשאיר להיסטוריה את מה שכתוב ב"ספר הפלמ"ח" או ב"תולדות ההגנה",או אפילו ב"ימי ציקלג"? ובמקום אחר: "לולא שמתי לב לעובדה שיש איזה מישהם, שלהם זה נורא חשוב, אבל נורא-נורא חשוב, והם ממש לוחצים, מכתיבים, ודואגים לזה שיתקבל בהיסטוריה שהדברים הם כמו שהם כתבו אותם. אני לא יודעת מה בדיוק הסיבה שדוחפת אותי להתעקש ככה, אבל מכיוון שאני מרגישה את העוצמה שלהם פה – אז אני דווקא בכוונה, רוצה לספר את הגירסה האחרת, האמיתית, של מה שהיה באמת, הגירסה שעליה אני מוכנה להישבע".
ובכן, אנו בתחומה של האמת, והסופרת לקחה על עצמה את המשימה לספר לנו את כל האמת; האמת במערומיה המפלצתיים והמאיימים ביותר. אולם היא אינה חשה, כמו כל אלה המחפשים סנסציות חדשות לבקרים ורואים עצמם כמנפצי מיתוסים מפוכחים – שגם האמת שלה אמת מעוותת ומשובשת – אמת סובייקטיבית להפליא.

אמת חד-ממדית

הבעיה של נתיבה בן-יהודה העוברת כחוט השני בספריה, היא שמאז אותם ימים, לפני שלושים ושמונה שנים, הפכה מלחמת-השחרור לחוויה הדומינאנטית בחייה, וכמו לא קרה דבר של ממש מאז, והכל שב וחוזר אל אותה נקודה ואל אותה חוויה מרכזית, ומאז ועד היום יש כאילו חלל ריק. זה מובן עבור מי שעבר חוויה ראשונית אינטנסיבית ומזעזעת כזאת, כפי שהיא מתארת אותה – אבל גם מסוכן מבחינה ספרותית; והרי אי-אפשר לשמור במין קפידה נזירית כזאת על אותנטיות, ובד בבד לשפוט את האירועים מנקודת מבט של היום.
הספר שזור בקטעים של הגות פשטנית, אם בנושא הציונות ואם בנושא טוהר הנשק, והכל בו צבוע בצבעי שחור לבן. רק אחד ויחיד יוצא נקי מלפניו – יגאל אלון. "יגאל זה היה דבר אחר בכלל. לא שחיפשנו הוכחות ליכולת שלו, אבל יצא כך, שאפילו על יד גנרל כזה חשוב מאמריקה – יגאל שווה אותו ! שם אותו בכיס הקטן ! אז עכשיו אתה מתאר לעצמך מה זה יגאל ?"; אלון הוא מושא הערצתה של הסופרת אז והיום, אבל אפילו בנושא זה, יש להיסטוריה מה לומר.
את עמדתי ביחס לחוויה הדומינאנטית של נתיבה בן-יהודה באה מאשרת שפת הספר, והיא בבחינת אלף הוכחות מאירות עיניים. נתיבה בן-יהודה לא רק זוכרת את ה"סלנג" של אותם ימים על כל הניואנסים שלו, אלא חיה אותו גם היום. "אני דוגרי, ואתם תשקו לי". היו רגעים שנטיתי להאמין שהספר כולו נכתב רק במטרה לחזור ולהשמיע אמיתות בשפה נשכחת ואהובה זו. אבל מה לעשות ואין דבר ארכאי מ"סלנג" שעבר זמנו, הנראה ונשמע כמוצג מוזיאוני שאבד עליו הכלח, לפחות אותי סלנג כזה מרתיע ומעורר בי התנגדות פנימית. מה גם שאינני מסוגלת להשתכנע ש"סלנג" הוא אכן דגל מהפכני. נתיבה בן-יהודה היא בחזקת אדולסנטית נצחית, והיא נמצאת עוד שם, עם האהבות והשנאות, התסכולים וההתלהבויות, להט הקרב וכאב הנצחונות, רגשות האשם ותחושת האבל.
למרות הרתיעה וההסתייגויות הרבות שלי, קשה לא להודות שיש במסמך צעקני זה, שערכיו הספרותיים מפוקפקים בעיני – תחושה של אינטנסיביות בלתי פוסקת; אכפתיות כאובה ונרגשת. וקשה להשתחרר לפרקים מהלם הראשוניות ומן האותנטיות של הכותבת, אפילו היא מנייריסטית ואדולסנטית. בקטעים מסוימים הספר תופס בנו, אוחז בגרוננו ומחניק אותנו, ויש בו עוצמה שגם לי קשה להתעלם ממנה.