אלה שפרקו את הפלמ"ח לא הצליחו לפרק את נתיבה בן-יהודה. אלה שהתפרקו עם הפלמ"ח, והיום הם מנהיגים או מונהגים, קשה להם איתה. היא אנדרטה חיה לפשיטת הרגל המוסרית שלהם. להם יש וולבו, דירה בנווה אביבים וממשלת אחדות עם הליכוד, ולה יש דירה שני חדרים ברחוב הפלמ"ח בירושלים, שבעה חתולים ושטיחים שלא נוערו 30 שנה. כשהם מגיעים לפת פאטה מגיעה בן-יהודה לפת לחם. מידי פעם הם פוגשים אותה במסיבה, אומרים אהלן, דחילק, מעליש, שאינם נשמעים אותנטיים. בן-יהודה עשתה מהסלנג מקצוע.
בן יהודה יודעת שהיא תמיד סיפור טוב. היא יודעת מה איבדנו ב-35 שנה.
היא יודעת שאצלה אפשר למצוא את האבידה. בן-יהודה רוצה להישאר בחיים.
מבחינתה, אנחנו רוצים, הרבה, יותר, הכל.


היא קול שצועק את עצמו החוצה באוקטבות גבוהות. היא יודעת להשתמש בהומור כדי לחדור דרך תמרורי אין-כניסה. היא תזכורת מוזמנת, לא מסוכנת, שאפשר לחיות עם מה שהיא אומרת, לתפוס הזדמנות להתרפק על הריח הפלמ"חניקי שהיא מדיפה ותמשיך להדיף כל עוד יש נשמה באפה. היא נתיבה בן-יהודה, ולפעמים, באשמתה, היא מתפקדת כאחד משוטי הכפר הממוסדים של ארץ-ישראל.
מאחורי התפקידים הממלכתיים-פנתיאונים שבן-יהודה כאילו לוקחת לעצמה, יש אישה שחיה לבד עם שמונה חתולים שמסריחים סביבם, חיי גשמיות בהם צריכים לאכול ולשתות ולקיים סדר מסויים ולתקשר, אם יש עם מי, אם הטלפון מצלצל.
היא גרה בירושלים. ברחוב הפלמ"ח. כן. קומה רביעית. מרפסת מתפוצצת מעציצים וחתולים. חדר שינה זעיר בצבע סגול. מיטה צרה מוגבהת "כדי לראות את הזריחה". כיסוי סגול שלא ראה מים מימיו. ארגזי פלסטיק סגולים מונחים זה על גבי זה, וערימות של עיתוני "טיים" משנות ה-60' הלאה. המטבח מרופד בקופסאות קרטון. באחת מפינותיו ארון קש שמדפיו עמוסים בקבוקי פלסטיק מסוג קינלי וקולה שכובים לפי סדר על גחונם, ריקים אבל פקוקים. בחדר הגדול, המרכזי, אין מקום להניח רגל. קודם כל חתולים. צריך להיזהר, לא לדרוך. פסנתר מכוסה בקרטונים ישנים "בלאק אנד וויט", ספה צרה מכוסה בסדין. שולחן זכוכית ישן ומתפרק, כורסה לאורחים חדשה יחסית מבמבוק עם ריפוד, שצריך לקלף אותה מהסדינים של החתולים, שני מכשירי טלוויזיה. אחד פתוח עם קול על שידורי הבוקר של הטלוויזיה הלימודית, השני, שחור ולבן, שותק על ירדן, ושלושה מכשירי רדיו פתוחים במקביל. "צריך תקשורת, לא?". על הריצפה שטיח ערבי ישן: "שכנה אחת הרגיזה אותי אז עכשיו, אחרי 26 שנה, אני סוף-סוף אנער אותו וזה יהיה על הראש שלה". שני שולחנות כתיבה עליהם ספר בכתובים, מכוסים עיתונים. המון מדפים. כולם עמוסי קרטונים ועיתונים ישנים "נגד ההשתנה של החתולים". בתוך הארונות סגורות קופסאות קרטון "מ-סו-ד-רות" של המילון והכרטיסיות של הספרים שכתבה ותכתוב. שם יש סדר. בקבוק קוניאק "אקסטרה פיין" ריק מונח על הטלוויזיה. יגאל אלון על עטיפת אלבום יגאל אלון. תמונה של פרס מתנת "ידיעות אחרונות"לקוראיו מוצמדת בנעץ למשקוף. 2 לוחות שנה ישנים עם ראשי חתולים מטופחים תקועים בקיר אחר ועל הארץ חוטים שחוצים את השטיח: לטלפון, לטלוויזיות, לרדיו, לתנור החשמלי. וחתולים. מטיילים. נוהמים. משוחחים. רבים. יושבים על המדפים, על השולחנות, על החלונות. הבית הוא שלהם. לא שלה. במקום וילונות – ניירות לארונות מטבח בצבע הולם: "כשדוהים אני פשוט גוזרת וזורקת ושמה אחרים במקומם". לכל דבר יש אידיאולוגיה. הסבר. סיפור. רציונליזציה. "הבית באמצע שיפוצים. לא לניקוי. רק לנוחיות. מהניקיון התיאשתי מזמן. כשמנקים כל דבר מתחיל להרגיז, אז אני לא מנקה ודי".
נתיבה בן-יהודה היא בת 56, אבל בלי גיל. פנים חרוצי קמטים, משקפיים, שיער בהיר ופוני גזור שמזכיר את זה של אורנה פורת מ"ז'אן דארק: נערה בת 14 ששומעת את אלוהים מדבר אליה והולכת בעקבות קולו.
ש: איך זה נתקעת בירושלים ?
ת: "התחתנתי עם אחד שנהיה באוניברסיטה, פנחס אביבי, וכשפיטרתי אותו מהתפקיד הלכתי לחפש בתל-אביב דירה וג'וב, ואז הבת שלי שהיתה בתיכון שליד האוניברסיטה, הודיעה לי שהיא כבר יודעת איך לא ללמוד פה, והיא לא תלך לתיכון אחר. אז נשארתי לחכות שהיא תגמור את התיכון ואז התחלתי לחפש איך לעבור לתל-אביב. אז היא אמרה שמה'רגילה' היא תבוא לחבר'ה שלה בירושלים, אז החלטתי לחכות כאן וככה נתקעתי. עכשיו היא גרה פה לא רחוק עם שני נכדוד'ס. אבל יש דברים טובים בירושלים. יש למשל חיים יותר לאנגזם. לא משפצים. לא עושים רמונט כל שנה. לא זורקים את כל הרהיטים וקונים חדשים, ולא זורקים את הבגדים. אני זוכרת תמיד שהייתי באה לתל-אביב ל'כסית' אז תיכף היו היו צועקים עלי. פעם אחת היה מקרה נהדר. הם היו צועקים עלינו, על הירושלמיות: 'מה אתן מתלבשות כמו פדלאות, מה ? להפגין את האינטלקטואליות של ירושלים'? אז פעם אחת שנסענו התלבשתי אויזגיפיצט והתיישבתי ב'כסית'. וכמו שאני התיישבתי אז הם צעקו עלי 'מה את לא מתלבשת'? הם לא הרגישו שאני אויזגיפיצט. ופתאום דן בן-אמוץ בא ואמר: 'תי-בה מה את כל כך אויזגיפיצט'"?
ש: מה זה אויזגיפיצט ?
ת: "זו אחת המילים היחידות שאני יודעת באידיש. אויזגיפיצט זה מקושט".
ש: את מחזיקה חתול שחור בבית, מה עם עין הרע ?
ת: "אחד? שלוש. חסר פה בתקן 2 מכשפות. יש אחת מכשפה עם שלוש חתולות שחורות. זאת שלושו. הן בדיוק אותו דבר, אי אפשר להבחין ביניהן. אז שמן אחדול ושתימי ושלושו.
ש: מה השמות של החתולים האחרים ? את מתבטאת בעניין הזה ?
ת: "החתולה הראשונה שמה ציפית כי קודם היו לי שלושה זכרים מפוארים. אייזיק הסיאמי, אייי איזה חתול. אחרי זה החלטתי לא יהיו חתולים בכלל, ואז יום אחד שמעתי שריטות בדלת. הלכתי להביט, חתולה עם כזה זנב, טראח עברה אותי, בדקה את כל הבית והתיישבה מולי. 'זה שלי' היא אמרה: ' אם את תוכלי לתת לי אוכל, אז תוכלי לגור פה'. אז הקיצור היא נשארה. והייתי מדברת אליה".
ש: על מה ?
ת: "על הכל. הם היו זכרים אז דיברתי איתם כמו לזכר. אז כשהיא הגיעה לדלת ראיתי אותה מחכה לי כמו כלב. חתולים לא מחכים ליד הדלת. חתולים הם בעלים של הבית. אתה דייר אצלהם. אז כשראיתי אותה אמרתי לה: 'הלו? חיכית לי ? ציפית לי ? והתחלתי לקרוא לה ציפית.
"אחרי זה היה הפנצ'ר עם הכדורים נגד הריון. במשך שנה, שנה וחצי, נתתי לה כדורים והיא ילדה והגיע כבר ל-17, כולם התחילו לצעוק שאי אפשר להכנס הנה והתחילו ליפול מהמרפסות חתולים. כל הימים. היו נופלים שם על המכבסה ונשברים. אז התחלתי לתת אותם וסוף סוף תפסו את העניין עם הכדורים. הוציאו אותם מהשוק והחליפו את המין. מאז היא לא יולדת יותר. בינתיים השארתי כאן שבעה שלא יכולתי כבר להיפרד מהם. אז יש לה שלושת הבכורות הראשונות, נולדו ביחד. בדיוק דומות רק הכל שלהן שונה. אחרי זה נולד אריה בן יחיד, היה גדול כמו חתול שנולד בן שלושה חודשים. הוא ראש השבט. שמו אריה. ואחרי זה נולדו א', ב', ג', ד', ארבעה ביחד. אז את אילוף וביתא השארתי ואת גומלא ודולוד נתתי. זרקתי בחצר של איזה חבר שלי שלא מטפל בהם. הלב שלי שבור עד היום, אני רואה את המבט של דולוד. אחרי זה את השאר שנולדו, כבר שכחתי. האחרון שנשאר שמו 'אחרונים'. וגמרנו, אחריו לא אחזיק יותר".
ש: הפסנתר נראה כאילו הרבה זמן לא ניגנת עליו.
ת: "זה לא נכון זה הכל נגד החתולים. בצ'יק אפשר להוריד את כל הקופסאות. הם משתינים. בעצם לא כולם. רק הזכרים. ובעצם לא כולם. רק זכר אחד. אריה. לא היה לי לב לסרס להם את הביצים. ההשתנה הזאת, זאת לא השתנה של פיפי. זאת השתנה של מין. הוא מסמן שהשטח שלו. פה הזכר לא ייכנס ופה הוא יזיין את החתולות. בכלל יש להם שיניים קטנות מידי והם לא יכולים לשבור עצמות אז הם בולעים אותן. ובקיבה יש להם חומצה. איפה שחתול משתין הצמח נובל מהפיפי. זה ריח כמו בבית דפוס איפה שיש אמוניאק. להתעלף מהריח הזה. אף זבוב לא יישב שם".
ש: איך החיים ? טובים ?
ת: "בשנים האחרונות הסתגרתי פה. אני לא יוצאת מהבית. שמעת את הראיון עם יעקב שבתאי כמה ימים לפני שהוא מת ? היא שאלה אותו למה לא רואים אותו בהפגנות ? אז הוא אמר לה: בקרנות רחוב איפה שיושבים אמנים, תלכי לשם, תראי את כל הסוגים של האמנים, ציירים, ומוסיקאים ומשוררים, הכל יש. רק הסופרים שכותבים פרוזה אינם. למה ? יושבים בבית ועובדים. קשה, את לא יודעת כמה. והחברה בנויה ככה שלנו משלמים הכי פחות. יש מוסכמה כזאת. ברגע שאתה מבקש כסף אומרים: סופר מבקש כסף ? לא יגידו את זה לצייר. אבל תדעי לך שאני עניה מרצון. רק בשבוע שעבר הזמינו אותי לטלוויזיה מסרטי 'קסטל' בשביל 'הלו אמריקה'. פינה כמו של דיניץ שהולך לו כל כך טוב. אמרתי למפיקה, תגידי כמה את משלמת ? אז היא אומרת: 'לא, אנחנו לא משלמים'. אז פתחתי עליה את הפה וצרחתי עליה, את לא מתארת לך. אמרתי לה: איזו מין חוצפה זו ? אז היא אומרת לי, כולם באים אלינו על הברכיים גם בלי שאנחנו משלמים. אז אמרתי לה: אז תמשיכי לעבוד איתם. פתאום נזכרתי. חשבתי שהיא תגיד לי שאני גרידי הרי משייכים אותי לדן בן-אמוץ. אמרתי לה לא תעזי להגיד לי. הוא עשיר. אני עניה".
ש: מה זה אומר להיות עניה ?
ת: "כלום לא לקנות. אוכל – המינימום. קוניאק 'אקסטרא פיין'. לא בגדים. אם אני מוכרחה כי נגמרו – אז בשוק או בתחנה מרכזית. נעליים אני נועלת שש שבע שנים. יש לי שני זוגות. אחד חצי. אחד שלם לגשם וזהו. ולקיץ זוג סנדלים. לא מעניין אותי בגדים, לא מעניין אותי רהיטים. על מוסיקה אני לפעמים מוציאה כסף. על פרטיטורות. זה השיגעון שלי עכשיו. הייתי תמיד מנגנת אבל האצבעות נשברות לי מרוב כתיבה אז עברתי למכונה. מדובר על אלף, אלפיים עמודים בשביל ספר".
ש: ספר חדש ?
ת: "ההמשך של 'בין הספירות'. הרעיון היה לכתוב חמשעשרולוגיה".
ש: חמישה עשר ספרים ? כל כתבי נתיבה ?
ת: "הרי אני לא אגמור לכתוב אף פעם כזה דבר. אז הרעיון היה לכתוב קודם כל את העיקרי, את 'בין הספירות'. המדינה עוד לא התחילה. אחרי זה לכתוב פלוס אחד, מינוס אחד בספירה כמו B.C ו-A.D. והארבע-עשרה מינוס היה צריך להיות על התקופה שאני הייתי תינוקת. על הסבא שלי. הוא עלה לארץ ב-1904, והיה המייסד של ה'פועל הצעיר'. גם של המפלגה. טורקניץ'. הוא היה מורה בראש פינה. אני מתעניינת בכלל במבט של יצחק והעקידה. המחיר של יצחק. בתנ"ך לא מספרים עליו כלום. הסכים. הלכו ביחד. יעני, אברהם, אברום המפחיד הזה, הוא התנדב בשביל אלוהים להביא את יצחק. כמובן שמבחינתו זה קורבן גדול. אני לא אומרת שלא. אבל מה עבר על יצחק ? הוא שיחק את התפקיד בשביל אברהם, לא בשבילו. לכל החמשעשרולוגיה אני רוצה לקרוא 'ארץ יצחק'. במקום ארץ-ישראל. משהו. המחיר של הציונות. כל הציונות בעיני זה אקספרימנט של העם היהודי. לעם היהודי יש תכונה פנטסטית של סורבייבל. ובדרך כלל אנחנו יודעים שבגולה הם החזיקו מעמד עם הומור. לא כמו פה. אולי יש שיטה יותר טובה מהציונות ? מה היה כדאי כל העניין ? הרי זאת ארץ מלאכותית כמו מפעל שמקימים לבגדים".
"כשנסעתי לאנגליה פעם ראשונה, לחוץ-לארץ, ב-50', הלייבור תפס את השלטון בבחירות. צ'רצ'יל. שמנו לב איך כל הלייבור ירחמיאלים בדיוק כמו הסוציאליסטים פה. שאצלם הומור זה ביקורת. גולדה היתה אומרת הומור זה ביקורת. ובאמת כל ההומור שיש לנו בעיתונים זה הכל ביקורת. סאטירה. זה יש. אבל שצריך קריקטורה תמימה לוקחים את זה מכל העולם".
יש חיילים שהיו רוצים שהעולם ידע שהם היו תקועים בחרא. ממש. יש תופעות של הטראומות האלה של המלחמות. אני מסתכלת על תמונת המחזור שלי מהגמנסיה ומתוך 150 אולי עשרה היו בקרבות, ומתוך העשרה אולי שלושה היו בקרבות קלוז-אפ. שראו שהם הורגים. ואני חיכיתי. הסתובבו סופרים בינינו. נתן שחם הסתובב בינינו, ולא כתב.
"כל הסיפור שלי מתחיל עם זה שאחרים לא כתבו. איזה בלופים ורמאויות וטיוחים. ושקרים. מה את יודעת אם הספרים של נורמן מיילר לא השפיעו להוציא את אמריקה מוייטנאם ? כמעט כל האוכלוסיה בארץ הזאת לא יודעת על מה מדובר.לא יודעת מה זה נקרא שלל וממשיכה במלחמות. עשיתי את זה בשבילי ? עשיתי את זה בשבילך. אני רוצה שאת לא תישני בלילות. תדעי מה שעשיתי. אני רוצה שכל העם הזה ידע בדיוק איך היו כל המלחמות ואיך המנוולים מנצלים. כל ה'מאדר קוראז'ים'. 'מאדר קוראז'ים' יש גם בציונות".
ש: את מאמינה באיזשהו סוג של תיקון עולם ? שהחברה תהיה יותר טובה ?
ת: "אני בן-אדם קטן. אני לא מנהיג. אני לא מורה-דרך. אני פלבאי. כשדורכים על הרגל אני צועקת. לא שותקת. יש יותר מידי אנשים פיונים בארץ, שדורכים להם על הרגל והם שותקים. אני לא שותקת. על העברית לא שתקתי ואני מקווה שאני כן עזרתי בזה. היה ז'דנוביזם. אנשים שיפצו את עצמם. העורכים שיפצו את עצמם. עמוס אילון כתב ספר על מה עבר עליו. איך הוא שכב שש שעות על-יד המדרכה של בית דיויד. את יודעת כמה זה מצחיק ? שש שעות הוא לא הרים את הראש ? והוא היה קילומטר מהחומה. לא כתבו על דברים. היו צנזורות. הקיצור, פנו אלי מ'מערכות' ועוד היה איזה מו"ל, ואני הייתי הקצינה הכי קרבית. ולא היה אוכל. ממש לא היה מה לאכול. את הביורוקרטיה גידלו כשאנחנו רצנו על הג'בלאות. מאז התחילה כל הטינופת של תבוא מחר. כתבתי שלושה פרקים ונתתי אותם לדוגמא. ולא קיבלו את זה.בין המרכאות גם אני כתבתי עברית מהשמיים. מה את חושבת, אני העזתי? אני כתבתי - 'האכנס לאהלו של הממ"פא' ? 'היבינני'?? שני סימני שאלה. אבל בתוך המרכאות כתבתי שהמ"פ צועק ושאף אחד לא יעיז להרים את הראש.'אתה שומע שלא תעיז להרים ת'ראש'. אז כתבתי את זה ככה, והם אמרו את צריכה לתקן ל'בל יעז איש להרים ראשו'. ואני זוכרת שאמרתי להם: בפלמ"ח היו אומרים לפני כל דבר יא. יא חמאר, יא תיש, יא עז. אז מה זה יעז. יא עז ? האישה של התיש ? אף אחד לא הסכים להדפיס את זה. ואז עלה בדעתי בכלל שהעברית מקולקלת. שאנחנו לא יכולים לכתוב ולא יכולים לדבר. ראומה אלדר: כביש סדום נפתחח לתעבוררה. יא אללה שלך, זה חדשות! את לא מספידה אף אחד. אז על זה נלחמתי 30 שנה. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטה בלשנות, לשון עברית, ופילוסופיה. למדתי ולמדתי, וראיתי שאיש מדע אני לא אהיה, אז לא גמרתי את האוניברסיטה אלא גמרתי עם האוניברסיטה. ויצאתי, ואז אמרתי לדן בן-אמוץ, בוא נעשה מילון. שלפחות אני אשתמש במה שלמדתי באוניברסיטה. במילונים אפילו לא היתה אז המילה טמבל".
ש: את חברה של דן בן-אמוץ ?
ת: "נו בטוח. אנחנו עובדים יחד משנת 58'".
ש: שאת מסתכלת על תהליך ההזדקנות שלו, מה את אומרת ?
ת: "מה את חושבת שאני אדבר על דן בטייפ ? תשכחי מזה, זה לא פייר. אני מכירה אותו יותר מדי טוב. יש לו כשרונות מעל ומעבר. נדירים. כמובן שיש לו גם חסרונות, אבל אני לא אדבר על זה בטייפ".
ש: ועל תהליך ההזדקנות שלך ?
ת: "אני מבסוטה מאוד מהזיקנה. הזיקנה היא משך זמן ענק לעומת הגיל הצעיר. אז זה לא פייר שאנחנו נתחיל להשמיץ את המין האנושי לפני שהוא מתחיל ארבעים-חמישים שנה, תקופת חיים. דבר שני, יש המון יתרונות. כל הטמטום הזה עם 'מחפש את עצמו', עם הזהות, ההגשמה העצמית. זה נעלם. לא שאתה יודע מה אתה. אתה פשוט לא שואל. זה שאלה כאילו לא לגיטימית. זה בעיה של נער מתבגר שמעסיקה אותו. אז המשיכו את זה עד גיל עשרים וחמש, שלושים. אבל מעבר לזה אתה לא שואל את השאלה בכלל. אחרי כן למשל אתה הולך יותר לאט. אני הרי הדור שעד שהיינו בני שלושים היינו צריכים לתת כבוד לזקנים. משהיינו בני שלושים נתנו עלינו 'סמל', קפיצת חמור. כשאני הייתי בת שלושים היו כבר החיפושיות. בשנת 60'. אז התחילו להעריץ את הצעירים. היה הבום הזה. הם עצמם היום קשים עם הילדים שלהם. הם לא נותנים לילדים שלהם מתירנות כמו שאנחנו נתנו. אני רואה את זה עם הבת שלי. אני אף פעם לא הרמתי עליה יד. היא מפליקה לילדים שלה".
ש: איך היא הולכת ברחוב עם שם כמו עמל ?
ת: "ואני הלכתי טוב עם השם שלי ? מקבלים גב כפוף. אני יודעת ? היהודים שבאו לארץ עם העליה השניה, אלה שמצולמים עם מעדר על הכתף, הם לא עבדו. הם חפרו איתו למצוא שמות. נתיבה זה שם מהתנ"ך".
ש: היית אלכוהוליסטית ?
ת: "הייתי. אבל לא ממש 'מיקרה'".
ש: יצאת מזה לבד ?
ת: "בטח. היינו שותים המון. ממש הבי דרינקרס. מאז שבאנו לירושלים מהמלחמה, רצוף. סופית-סופית הפסקתי כשישבתי לכתוב את הספר. הרגשתי שזה לא קונץ לכתוב את הספר תחת ההשפעה. משהו כזה היה לי. לא קונץ.
סיגריות למשל אני לא יכולה להפסיק. הפסקתי ונהייתי חולה יותר. מרוב הניקוטין בסיגריות, אצלי הלחץ דם נשען רק על הניקוטין והקפה. אם אני מפסיקה אני צריכה כדורים מהקופת-חולים. אז היה מדובר שאני אגמל במשך שנה שנתיים. כל חודש פחות שתי סיגריות. וכבר הגעתי לשמו-נה. אז היה האולימפיאדה. באוגוסט. שכבתי פה שישה-עשר ימים. אחרי האולימפיאדה לא יכולתי לעמוד על הרגליים. פדלאה. נהייתי ממש פדלאה. יומם ולילה. הישראל היה בלילה, ובירדן היה ביום. בירדן היה יותר אמיתי. לא ישיר אמנם, אבל הם הקליטו התחרויות שלמות. חזרתי לעשן חמש-עשרה. אני מעשנת הרבה. במיוחד בראיון בטלוויזיה. הטלוויזיה עושה אותי חולה לשלושה ימים אחרי כן מההתרגשות. מהאדרנלין. מהביקורות אני לא כל-כך נעלבת. זכותם. אני גם כן לא חושבת דברים טובים על כולם. יש לאנשים זכות לא לסבול אותי. מהביקורות על הספר הייתי צריכה להתאבד. היה אחד שכתב שאני עלבון לאינטליגנציה. זינגר מ'ידיעות אחרונות'. היחידי שעורר בי את הצורך לענות. מתתי לכתוב לו מכתב הביתה: אני נורא מבקשת סליחה. יותר זה לא יקרה. אדם מודיע שאני לא סופרת. אבל הרי אין לי שום פרטנזיות. אני רק רוצה למסור דו"ח. לכתוב עדות. זה הכל. הייתי בחרא אני מוסרת דו"ח על החרא. אחר-כך הדה בושס כתבה עלי שאני מנתצת מיתוסים. פתאום היא יצאה להגן על המיתוסים. מה יש, אסור לעם שיהיו לו מיתוסים ? היא פתאום מגינה. היא הרי צריכה לכתוב תמיד ההיפך".
ש: איך את יכולה להיות כל-כך חברה במדינה ולא להצביע ?
ת: "אני לא הצבעתי אף פעם. הולכת לקלפי ושמה פתק לבן. לא מעניין אותי. אני לא הייתי נגד הליכוד. היו דברים שציפיתי מהליכוד שידפוק את מפא"י, כי אני זוכרת למפא"י כמה דברים שהם הספיקו להשאיר פה בארץ שלא נראו לי טובים. אני לא רואה הבדל. אני במשחק הזה לא רוצה לקחת חלק.לא מעניין אותי. אין בעיני הבדל בין בגין לבן-גוריון. אנחנו מישחק בכל העניין הזה. האינפלציה. מה רוצים ממני ? שאני אביע דיעה? הרי מוכרח להיות מישהו שמרוויח מזה. אכפת לי ? מה קורה עם הכסף שצריך להעביר לעיריות ולא מעבירים ? העיריות לוקחות הלוואות מהבנקים והבנקים מרוויחים מהריבית של המיסים שאני שילמתי. לכי תצביעי. למי ? אני לא חלק בעסק".
ש: כאקט של מחאה ?
ת: "מה פתאום מחאה ? היצר לשנות לא קשור למדינה. בן-אדם חי בבית שהוא רוצה לשפר אותו. בשכונה שלו. בן-אדם זה יצור, שאיך לייבוביץ' אומר, אם תיקח את העשרת אלפים שנה אז יש בו רק שיפורים. הוא מתקדם. אז אני רוצה גם לשפר".
ש: אבל את כותבת ספרים כד להשפיע
ת: "אבל בספר אני לא רוצה להשפיע על המדינאות של המדינה".
ש: את חושבת שאנחנו כיצורים עם מבנה פסיכולוגי מוגבל כל-כך יכולים להתמודד עם האמת ?
ת: "אנחנו מתים על זה. רק ככה צריך לחיות. עם את לא יכולה לשחוט את הפרה ולהסתכל לה בעיניים עם הדם, אז אל תאכלי בשר. ואל תשלחי את השוחט שישחוט לך אותה, ויתן לך מזון בסופרמרקט עטוף. אני לא מסכימה עם זה. אני רוצה לדעת למה האמת היא כזאת שאני לא יכולה לשחוט את הפרה. ואם אני לא יכולה לשחוט אותה, אני לא אוכלת בשר. איפה שיש פרדוקס המין האנושי מזדעזע. מה יהיה, בוא נשפר, נטייח שלא נראה את הפרדוקס. לא מסכימה. אני רוצה לחיות עם הפרדוקסים וזה לא משנה ולא קשור אם אני ציונית ושיש פה מדינה".
"האמת הזאת של שדה הקרב. של איך מחליטים על חיים של בני אדם. גם שלנו וגם שלהם. זה לא רק שלי. לא ברור לי למה אני צריכה להישאר עם זה ושאת לא תדעי. הקומפלימנט הכי גדול שלי זה אנשים שאומרים, אחרי שאת כתבת כמו שכתבת גם אני אכתוב. יש אישה אחת חשובה מאוד מהשואה שעד היום לא פתחה את הפה. ורפול כבר כותב את הספר. אני לא אכפת לי אם אתה פאשיסט או לא, חשוב לי שהכל יהיה על השולחן מה שעשינו כאן. זה עלה מחיר יותר מדי כבד. ואני לא מדברת על הפוליטיקה. זה גדול עלי. את פשוט כל-כך צעירה שאת לא מבינה את הדור שלנו. את המדינה הקימו בשביל הדור שלנו. בדור שלנו כל אחד נהיה מה שהוא רצה. אחד אמר מה אני אהיה אני אהיה שחקן. אז הוא שחקן. אחד אמר אני אהיה ראש ממשלה אז הוא ראש ממשלה. אני אהיה גנרל אז הוא גנרל. כל אחד מאיתנו נהיה מה שהוא רצה. אין לי בעיות אפילו היום ללכת לכנסת, אפילו שהצהרתי אלף פעמים שאני לא חברה בשום מפלגה פוליטית. מה הבעיה, אני לא יכולה ללכת בין שולמית אלוני וזו, מה שמה, גאולה כהן ולהיות גם כן אחת הצועקות ? ביג דיל. אין לי אמביציות. אני מאושרת בזה שאני פיון. אני לא רוצה להיות אריסטוקרטית, פטריקית. אני פלבאית. אני אוהבת את זה. טוב לי בזה".
"הדבר היחיד שיש בו מחאה זה שעובדים עלי בגלל שאין חוקה. ב'ליכוד' אמרו: כינסנו את הצירים ובחרנו, אנחנו הדמוקרטיה היחידה. הרמתי אליהם טלפון. אמרתי: אני רוצה לכתוב לכם בעיתון, ואני רוצה לדעת איך הציר נבחר ? אז ההוא אומר לי : אני לא יודע. אני אומרת מה אתה לא יודע ? אתה ציר, מתי נבחרת ? אז הוא אומר : לפני אחת-עשרה שנה. את מי אני אשאל איפה החוקה', שאלתי אותו, אז הוא אמר לי אצלי אין פה אולי תפני למצודת זאב."
"אין כאן דמוקרטיה. בן-אדם בארץ הזאת לא יודע מי הכניס אותו לכנסת. הוא לא חייב לו כלום. צריך לכתוב בחוקה שרק מפלגות שאנשים נבחרו בהן בצורה דמוקרטית יוכלו להיכנס לכנסת".
"אני בטוחה שאת המלחמה הבאה בלבנון יצטרכו לעשות עם צבא שכיר. אז לכל מקום שאני הולכת אני לא מפסיקה לדבר על זה. זה אקט של מחאה.כל החבר'ה האלה שהולכים עם הכיפה ועם התיק ג'יימס בונד ועם האקדח בתחת. הם בטח גם יהיו מוכנים לקבל משכורת בתור טוראים ובתור סמלים ולעשות מלחמות. על מי יהיה צריך להגן בפעם הבאה ? על סעודיה ? נגד פרס ? עם כסף אמריקאי ? בבקשה. אבל אל תשלחו את אלה שלא רוצים".
ש: כל מה שאת חושבת וכל מה שאת עושה נשמע החלטי.
ת: "לא. יש דברים שמיד מתברר לי שאני טועה".
ש: מה שיוצא לך מהפה יוצא בצורה מוחלטת.
ת: "כי אני לא מוציאה מהפה דברים שאני לא מבינה אותם. יש מיליון דברים שיש לי בהם ספקות. כל הסיפור הזה של איך מגדלים ילדים שאין ברירה. שאתה מוכרח. יש לי ספקות איומים. אולי היה צריך לבטל את החינוך חובה, אולי הבתי-ספר מקלקלים את הילדים. מי יודע בכלל, קם בן-אדם ואומר לשני, תשמע ממני מה תעשה. אני מקבלת מכתבים איך אנשים מתיישרים. שואלים מה לעשות בכדי לעשות אותו דבר. המרד של הג'ינס זה לא מרד. כבר יש עדרים שמתיישרים על-פי מישהו. אולי צריך לחנך ההיפך: לחשוב לבד. וגם בעניין החיים והמוות. מי יודע ? מאז שאנחנו נולדים יש לנו פחד למות אבל איזה פחד, עד כדי כך שכשג'קי קנדי לקחה את הילדים הקטנים להראות להם את הפנים של האבא שלהם אז פה בארץ הזדעזעו. כל העסק של השיוויון זכויות, מי יודע מה שזה עשה לנו. כתבתי על זה מחזה שהסינדרלה בסוף שהנסיך בא ולוקח אותה ושואל אותה את השאלה הכי טריביאלית, היא אין לה מה לענות והוא מחזיר אותה בחזרה לרמץ. שתשאר שם. מאז המהפכה הצרפתית, מי עשה בעצם את המהפכה ? בעלי הדם האדום שהיו מוכשרים יותר מבעלי הדם הכחול אבל כמה כאלה היו בהמונים שרצו על הבסטיליה ? אז להם נפתרה הבעיה אבל מה עם המשרת שאחרי כל המהפכות ואחרי כל השיוויין זכויות הוא יהיה המשרת הלאה ? איזה תופעות שהמין האנושי עשה לעצמו עם המהפכה הזאת. גם זה שניסינו לתפוס מהבלתי רציונלי את הרציונלי ולהיצמד רק לזה וכאילו גזרנו גזירה שלא קיים הסופר-נטורלי וכל השאר. כאילו שאתה אומר ליד שלך תקחי את הסיגריה ואתה מבין מה זה. איך אני אומרת ליד שלי קחי סיגריה ותעשני לי את הטבק שמפריע לבריאות שלי ? ולא נעבור אף פעם את הנקודה הזאת".
"אני בעצמי לא יודעת שום דבר על הסופר-נטורלי. הייתי מתה להאמין בגילגול נשמות אייי. אחורנית עם ההיפנוזה. אוך אוך אוך איך אני קראתי את כל החומר שהביאה לי הבת שלי. אני מתה להאמין בזה אבל אני לא יכולה. לא מאמינה נגד אבל לא מצליחה להאמין בעד. וכו' וכו'. אני יכולה לדבר בלי סוף על דברים שאין לי מושג מה לחשוב עליהם. גם ברגע-רגע. גם החלטות קטנות. אני רוצה לכתוב : אני מיליונרית. יש לי. אני משלמת מיסים כל חודש להסתדרות ? משלמת. אז אני שותף ? שותף. אז יש לי 'תנובה' ויש לי 'המשביר' ויש לי 'כור' ויש לי 'בנק הפועלים' ויש לי. מרמים אותי כמו שמרמים את כולם".
"אני רוצה לכתוב 15 ספרים. שניים כתבתי. נשארו לי שלוש-עשרה. הארבע-עשרה אחורנית יהיה על הסבא שלי והחמש-עשרה זה על הממשלה. על העבודה שלי בממשלה. האחרון יהיה שמו, 'הטובים לטיס וכל שאר החרא- פקידים'. הטובים לטיס, קצת פחות טובים בשיריון, קצת פחות טובים בפילמורת התזהרמונית, קצת פחות טובים בחקלאות, וכל שאר החרא פקידים. על הביורוקרטיה. את יודעת כשבאתי לממשלה מצאתי שם את אלה שלא רצו על הג'בלאות וקיבלו ג'ובים. ככה עלו ועלו ונשארה תקרה מעובה מגובשת סתומה".