חותם החינוך טבוע בו – וחותמו שלו טבוע במערכת החינוך. השבוע הוטבע החותם הרשמי של המדינה על פעלו בשדה החינוך – עם ההחלטה על הכתרתו כחתן פרס ישראל בתחום החינוך.

כל חייו – מאז סיים את לימודיו במחזור השני של גימנסיה "הרצליה" שקוע ד"ר ברוך בן-יהודה בענייני חינוך. שנים הרבה שימש כמורה בדגניה א', בראש-פינה (שם הכיר את יפה, גננת, בתו של המורה אהרון טורקניץ') ובגימנסיה "הרצליה", בה כיהן אחר-כך בתפקידי סגן-מנהל ומנהל. עד היום – לאחר ששימש כמנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי בטרם קום המדינה וכמנכ"ל הראשון של משרד החינוך והתרבות – ד"ר בן-יהודה, בן ה-85 (עד 120), קשור אליה ומשמש כנשיאה. אין זו נשיאות כבוד – למרות גילו. הוא נוטל חלק גם בעבודה מעשית. לפחות פעמיים בשבוע הוא בא אל הגימנסיה ושוקד על המשך מפעל מסיבות- השבת, שהוא יזם השעתו ומתקיים עד היום בהשגחתו.
תלמידים רבים העמיד ד"ר ברוך בן-יהודה. אחד מהם – המשורר נתן אלתרמן ז"ל – כתב מחזה (כנרת, כנרת) על יסוד מעשה שאירע בתקופת-הבראשית של דגניה א' ושמו של ד"ר ברוך בן-יהודה שזור בו.
ומעשה שהיה – כפי שמספר עתה ד" ברוך בן-יהודה – כך היה: "באחד מימי אביב 1920 הוטלה עלי שליחות להעביר כסף מתל-אביב לדגניה. ברכבת מתל-אביב לחיפה – שהייתה רכבת צבאית – נגנב ממני הכסף. הסכום – 50 לירות אנגליות. בשובי לדגניה רציתי להחזיר לקבוצה את הכסף שנגנב מכיסי. דגניה היתה קבוצה. המושג קיבוץ לא היה. חברי הקבוצה השיבו: 'לא בא בחשבון. היית שומר חינם ואין להאשים אותך ברשלנות'. אז היו הרבה גניבות ברכבות. חותני, אהרון טורקניץ', שהיה איש 'הפועל הצעיר' – הוא היה העורך הראשון של 'הפועל הצעיר' לפני יוסף אהרונוביץ' – הציע לי לקרוא את הקבוצה למשפט. השופט היה יוסף אהרונוביץ', מראשי 'הפועל הצעיר'. דגניה א' לא התגוננה, אלא הגישה נגדי תביעה: למה אני מעליב אותה ומבקש לאלצה לקבל ממני כסף שלא מגיע לה ? בתובע מטעם דגניה היה יעקב אפטר ז"ל (לימים מנהל "המשביר המרכזי"). סופו של דבר, שיוסף אהרונוביץ' קנס אותי בחמש לירות מצריות, שניתנו לקרן הקיימת לישראל, על 'עוון' העלבת דגניה א' בכך שדרשתי ממנה לקבל כסף שלא מגיע לה".
יפה וד"ר ברוך בן-יהודה הביאו לעולם שלוש בנות – כולן בעלות שם מקורי: עודדה (הבכירה) צלילה ונתיבה. גם בת הזקונים, נתיבה, קראה לבתה היחידה (שנולדה לה מנישואיה עם פרופ' פנחס אביבי) בשם מקורי : עמל.
נתיבה – שנולדה בתל-אביב בט' באב תרפ"ח (1928) – שמה הלך לפניה במלחמת השחרור כ"פייטרית" בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, של הפלמ"ח. היא השתתפה גם במבצעים שונים בחזית הנגב. תפקידה בפלמ"ח – קצינת חבלה – מילאה עד לשיחרורה מצה"ל בדרגת סגן. לאחר מכן למדה באוניברסיטאות ירושלים (לשון עברית ופילוסופיה) ולונדון (אומנות), בנוסף ללימודיה ב"בצלאל". תקופה מסויימת הקדישה עצמה לאומנות הפיסול וכמה מיצירותיה מקשטות את בית הוריה. "היום אינני עוסקת בכך", היא מעירה. שנים רבות היא עובדת במשרד העבודה, בו היא משמשת היום בתפקיד עורכת ירחון העבודה והביטוח הלאומי. יחד עם דן בן-אמוץ חיברה והוציאה לאור את המילון העולמי לעברית מדוברת (החלק השני של המילון – בהכנה סופית).
עמל נולדה בלונדון לפני 25 שנה, בוגרת בית- הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים, שירתה כאלחוטנית בצה"ל ועוסקת בציור. למרות גילה הצעיר – כבר הספיקה להציג תערוכה אחת מיצירותיה. תערוכות נוספות – בדרך.

ש: מהו החינוך בעיניך, ד"ר בן-יהודה ? בשעתו אמרת: "החינוך הוא אבי הקשר בין הדורות", האומנם החינוך הוא הקשר והגשר בין הדורות ?
ת: האם אתה מפקפק בכך ? האם יש תוכן אחר למילה חינוך ? פירושו הוא – הרגלה, להקנות הרגלים לאדם. חינוך – הרגלת האדם לתפקידים מסויימים. יש ויכוח לגבי ערכים. יש המטיפים, שאין צורך לחנך לערכים. הנביא הגדול היה ס. יזהר. כל הוויכוח הזה מעיד על חוסר הבנת המושג חינוך. כל חינוך פירושו – הקניית ערכים. ערך – פירושו: מושג יציב לזמן ממושך. החינוך לערכים הוא המקשר בין הדורות. בלי ערכים – החינוך איננו חינוך.

ש: הנה יושבים כאן שלושה דורות. האם החינוך מקשר אותכם וביניכם ?
ת: (נתיבה) ודאי שלא. הציונות התחילה כאשר החלק הלאומי שבא היה ברור ומוצדק – מולדת לעם היהודי. היום – החלק הלאומי שבה מעורר בעיות. אם מחנכים בפנאטיות באותו אופן שאני התחנכתי לפני 40 שנה – זה נקרא לאומני. כשאנחנו אמרנו אז אותן מילים – כמו: אף שעל – הכוונה היתה ייבוש הביצות וכיבוש האדמה בעמק הירדן ובעמק יזראעל. אלה היו, כנראה, מושגים בני חלוף. היום, כשאומרים אף שעל – וכאשר יש לנו כבר מולדת – זה אמירה לא רציונאלית ולא פטריוטית. בכלל, אני מבכרת את השימוש במלה פטריוטית במקום לאומיות. פטריוטיזם משמעו – לאומיות שקולה ומבוקרת.

ש: עמל, האם את מרגישה, שהחינוך הוא הקשר בינך לבין סבך ואימך ?
ת: אני לא מרגישה כך. מה שמקשר בין דורות זה קשר הדם, אפילו יש הבדלים בערכים. לא קיבלתי חינוך לאהבת ארץ-ישראל באופן קיצוני. בחינוך שקיבלתי – העובדה, שאני ישראלית, היתה מובנת מאליה. כי גם אמי נולדה כאן. עד גיל מסוים לא העסקתי את עצמי בבעיות האידאולגיות של ישוב עם ישאל בארץ-ישראל. לקחתי זאת כדבר מובן מאליו, זה התעורר אצלי בעקבות גירויים חיצוניים – מלחמות, אירועים פוליטיים, אמצעי התקשורת וכיוצא באלה. מאז עלה ה"ליכוד" לשלטון התעורר אצלי רצון לנתח ולהבין כמיטב יכולתי את ההבדל בין פטריוטיזם נבון – מה שנחשב בעינינו כמוסרי ויפה – לבין לאומניות. נראה לי, שאם עד מלחמת ששת הימים בדוחק אני יכולה להאמין שאהבת ארץ-ישראל פירושה פאטריוטיזם שקול – הרי מאז נהיו הישראלים עם כובש זה הפך ללאומניות. וזה מפריע לי מאוד.

ההבדל ביני לבין אמי

ש: אם כך ­– החינוך הוא גורם מקשר ?
עמל: ההבדל ביני לבין אמי הוא בכך, שאמא מאמינה, כי בני העליה השניה והעליות שבאו אחריה נתכוונו באמת רק לייבש את הביצות ולכבוש את השממה ולא לנשל את הערבים. אני בדיעה, שכבר מראשית הציונות המעשית היתה בעיה שהתעלמו מקיום העם הערבי בארץ הזאת. מלחמת ששת הימים חשפה את האמת הזאת שהיתה חבויה. הבדל נוסף בינינו: אינני רואה את הזכות האלוהית על הארץ – כיוון שאינני דתית; אינני רואה את הזכות הלאומית – בגלל סבל היהודים בגלות שלאורו חונכה אמי. הזכות שלי היא רק משום שסבא עלה ארצה ואמי נולדה כאן. וכיוון שהזכות היא בשל העובדה שנוצרה כאן במשך שלושה דורות. לכן, אני מרגישה מחוייבות הרבה יותר גדולה לגבי הערבים ששילמו מחיר כדי שתהיה מדינה יהודית.

ש: האם את מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967 ?
עמל: כן. יש לנו זכות על מדינת ישראל בגלל העובדות שנוצרו כאן במשך שלושה דורות.

ש: ד"ר ברוך בן-יהודה, עיניך רואות ואוזנייך שומעות, שהחינוך איננו בהכרח קשר במובן הרחב בין הדורות. ואולי דעותיה של עמל הן כדעותיך ?
ד"ר בן-יהודה: אני רוצה לשאול את עמל שאלה אחת: האם לדעתך מותר להביא יהודים ארצה, או לא ?
עמל: לגבי יהודים שמאיימת עליהם סכנה – ברור שצריך להצילם. לכך נועדה מדינת ישראל. לגבי יהודים בעולם החופשי – אני חושבת שמותר להם לבוא ולהתיישב בה כמו במקומות אחרים. ההשקעה של המשאבים השונים כדי לעודד אנשים מארצות אלה לבוא ארצה – כדי לעודד "יורדים" לחזור ארצה – בעיני, זה מיותר. אינני מצרה על כך, שרוב העם היהודי איננו בארץ.
ד"ר בן-יהודה: דווקא הדברים ששמענו מפי נתיבה ועמל, מחזקים את דעתי לגבי הגדרת החינוך. אילו ישב כאן אבי – בנוסף אלי – היית אומר, שיש פער עמוק בין אבי לבין בתי, או בינו לביני. אני אומר: אין פער עמוק. הזמן והנסיבות משתנים. אני חושב ובטוח, שאני ממשיך את היעוד של אבי בדיוק, אם כי אבי היה אדוק מאוד ואני אינני שומר מצוות. אם אני הולך הלאה ושואל, אם אבי המשיך בדיוק כמו אביו – זה לא היה כך. הדורות משתנים. אבל יש גנים, והם לא נשתנו. אני ממשיך את התפקיד של אבי. הוא רצה שבניו יהיו יהודים – אני יהודי. הוא רצה שיילחמו על גורל העם היהודי – אני עושה כך. הוא חשב שהמלחמה הזאת נעשית על ידי תפילה – אני אינני סבור כך. בתי שונאת דתיים – אני לא. אני מסתייג מהפוליטיקניות הדתית. אני הולך לבית-הכנסת בחגים. אני קורא בתורה. אני אוהב את זה. המטרה – משותפת. הדרך אליה – שונה. כלומר: יש שוני בפרטים, אך לא בעיקר, לא ביעד. אבי לא בא להיפרד ממני כשנסעתי לארץ ישראל. למה ? לא משום שהיה נגד עליתי לארץ ישראל. הוא רצה שכאן אלמד בישיבה. אחר-כך התחרט.

ש: מהי המטרה המשותפת שלך, של נתיבה ושל עמל ?
ד"ר בן-יהודה: קיום העם היהודי – זו המטרה המשותפת.
נתיבה: המטרה שלי, שלא ישמידו אותי בגלל שאני יהודיה.
עמל: מה שאמרתי קודם – שאני ישראלית – זה במילים אחרות מה שסבא אומר: קיום העם היהודי. אם כי אני לא אנסח זאת במילים האלה.

זכות היהודים וגירוש הערבים

ד"ר בן-יהודה: ובכן, הקשר ישנו. נתיבה לא רוצה לדרוך אפילו על סף בית-הכנסת. אני סבור, כי העם חייב תודה לסידור (התפילה) ולבית-הכנסת. אלה קיימו את העם היהודי.
באשר לדברים שאמרה עמל במרוצת השיחה – נראה לי, שכמה מהם מבטאים חוסר ידיעה. הנה, הענין של גירוש הערבים, האם היה, בכלל, גירוש ? לא היה גירוש ערבים מארץ-ישראל. הרצל עוד אמר, כי שום ערבי לא יגורש. התחננו לפני ערביי חיפה שלא יברחו. התחננו לפני ערביי יפו שלא יברחו. הם ברחו. למה ? כי המופתי נתן להם פקודה לעזוב את הארץ. אינני אומר, שהכל חד וחלק. יש בעיות. יש בעיה של איקרית וברעם. זו שאלה נוראה. מדוע לא נותנים להם לחזור ? אבל אלה הם פרטים. השאלה העיקרית היא: האם את, עמל, מודה שקיימת בעית העם היהודי בעולם ? אם אין בעיה – אין צורך בחוק-השבות. אם את מודה שיש בעיה – והיא ישנה – ואחרי השואה אין צורך להוכיח זאת, באשר הוכח שאפשר להשמיד מיליונים – האם מותר ליהודים להתארגן כדי להביא יהודים לארץ-ישראל, בלי לנשל ערבים ? מתברר, כי הבעיה של העם היהודי בעולם נעשית יותר מסובכת. מי חשב בזמנו על צ'ילה, ארגנטינה ואיראן ?
עמל: מותר ליהודים להתארגן כדי להביא יהודים לארץ-ישראל. ההבדל ביני לבין סבא הוא בכך, שבעיני הבעיה של ארגנטינה אינה דווקא של יהודים. זו בעיה של העם הארגנטיני. באמריקה אין היום בעיה יהודית. אני מודעת פחות מסבא לבעית האנטישמיות.
נתיבה: כדי שיהיו בעולם יהודים שידברו כמו עמל – הקים הדור של הורי את המדינה.

ש: פתחנו בחינוך ונתגלגלו הדברים – שלא במכוון, ואולי בדרך הטבע – לציונות. מהי ציונות בימינו?
ד"ר בן-יהודה: אני יודע היכן נוצרו המרכאות למילה ציונות – ולדעתי, זה היה חיובי. זה היה בשורות הפלמ"ח. הצעירים האלה הגשימו ציונות 24 שעות ביממה ובכל ימות השנה – ואלו שבאו להרצות לפניהם דיברו ציונות. אני מבין את הנוער הארצישראלי. יש רק חורים בידיעותיהם על ההיסטוריה שלנו. כבר הצבעתי קודם על חוסר הידיעה בענין גירוש הערבים, שלא היה מעולם.

התודעה היהודית

ש: ד"ר בן-יהודה, היית בין יוזמי התודעה היהודית במערכת החינוך. האם ה"תודעה היהודית" לא סייעה לטישטוש דמותנו וזהותנו ?
ת: השאלה היא אם יהודי-ארצישראלי צריך להסתפק בזה שהוא אזרח ישראל, או לא. יש אזרחות שניה – לעם ישראל. כל יהודי צריך לחוש, שהוא אזרח לעם גדול. איך מקנים זאת ? אין פספורט של עם ישראל. השאלה, אם יש באוצרותינו מה שדרוש לאדם המכיר בכך שהוא שייך לגוש כזה של אנשים המהווים את העם היהודי. יש בעיה יהודית ויש תרבות יהודית – ויש צורך לחזק את הקשר בין אלה. לכן היתה דרושה תודעה יהודית. אבל במרוצת השנים סילפו זאת. המטרה היתה – לא שיבה לדת. רק ידיעת המקורות. אני בהחלט סבור, שהתנ"ך – כפי שאמר בשעתו ד"ר חיים וייצמן – הוא הקושאן של העם היהודי על ארץ-ישראל. אנו כאן לא בזכות ההבטחה לאברהם אבינו, אלא בזכות ישיבתנו כאן בעבר ומשום שכל ההיסטוריה שלנו שזורה וקשורה בארץ-ישראל. המקור הוא התנ"ך. שייכתנו לארץ-ישראל היא שייכות היסטורית ותרבותית. זו היתה המטרה של התודעה. זאת צריכה היתה להקנות לדור הצעיר. אבל סילפו זאת.
נתיבה: אילו התייעץ אבי אז איתי הייתי אומרת לו: תוכנית זו – הדתיים ייקחו אותה ויעטפו אותה בעטיפה דתית לצרכים שלהם: בחידון התנ"ך הראשון אף אחד לא ישב עם כיפה. זה לא היה עסק של הדתיים. אבא היה יו"ר חבר השופטים בחידון התנ"ך הארצי הראשון, ושימש כשופט בחידון התנ"ך הבינלאומי. אבא ישב בלי כיפה.
ד"ר בן-יהודה : רובנו ישבנו בלי כובעים.
נתיבה: על החידון השני כבר הלבישו כיפה...
ד"ר בן-יהודה : במרוצת השנים לא הוזמנתי יותר, כי הדתיים יודעים שאינני חובש כיפה על הראש. באחד החידונים, כשעליתי על הבמה בלי כיפה, היתה הפגנה. עזבתי את הבמה במחאה. באו אלי המארגנים וביקשו ממני שאחזור. אמרתי: אחזור, אבל כפי שהנני, בלי כיפה. חזרתי ואמרתי דברים קצרים למפגינים. וכך אמרתי: אינני בטוח מי דתי יותר – אני בלי כיפה, או אתם עם כיפות. למחרת איים עלי הרב של גבעתיים באלימות.
נתיבה: אבא היה תמים. הוא לא הכיר את התיאבון של העסקנים הדתיים. אנחנו מופסדים. כבר ראינו מה קרה עם הזרם הדתי בחינוך. כל הזרמים בוטלו. לי אסור לחנך את הילד שלי בבית-ספר סוציאליסטי. אבל הזרם הדתי חי וקיים, ולא עוד אלא יש שני זרמים דתיים, אחד דתי, אחד חרדי.
בטלוויזיה יש פינות מיוחדות לדתיים. לאחרים – אין. הדתיים אומרים בכל הנוגע לכלי התיקשורת הממלכתיים (רדיו וטלוויזיה) : שלי – שלי, גם שלך – שלי. כי גם בכל תוכנית כללית חייבים לשתף דתיים.

ש: אתה, ד"ר בן-יהודה, שמרן בענייני לשון, נתיבה מביאה אל הסלון את הלשון המדוברת. היא גם חיברה מילון של עברית מדוברת, ובתוכה גם לשון-הסלנג. הלשון של עמל היא, אולי, עסיסית עוד יותר, מה יחסך שלך, נתיבה, ללשון העברית ?

הסלנג וטוהר הלשון

נתיבה: אבא היה לפני 30 שנה יותר שמרן מאשר היום. אבא, הכריח אותנו ללמוד עברית ולא לדבר שום שפה אחרת. הוא ודאי יודע שש שפות, אם לא יותר. בבית – לא שמענו אף שפה אחרת. נולדתי בבית שגם הסבא והסבתא – מצד אמא – דיברו עברית, וזו היתה עברית נכונה. גדלתי בבית שלא הייתי צריכה ללמוד דקדוק. ינקתי את הדקדוק עם הלשון. בבית שלנו דיברתי עברית אחרת מאשר ברחוב. שפת הדיבור ברחוב לא עברה את החוקים של אבא. בעצם, המהפכה הלשונית עודנה בעיצומה, כי עדיין לא פתרו את כל הבעיות. יש עוד חסר באוצר המילים. מחוללי המהפכה – אנשי האקדמיה, מורים ואחרים – לא יכולים להיות אחראים למשחקי לשון ולהמצאה המונית. אבל יש חלק עצום שצומח מלמטה למעלה, וזה מוכרח להתקבל.
ד"ר בן-יהודה: דווקא ענין הלשון הוא דוגמא על החינוך כגורם מקשר בין הדורות. שואלים אותי: איך אתה חי בכפיפה אחת עם בתך בעניני לשון ? אני בעד תיקונים בלשון. הדקדוק הוא קשה. הדקדוק התחבר כאשר היתה לשון של ספר. אין לנו דקדוק של לשון דיבור. הלשון דורשת עוד תיקונים כדי שתהיה חיה. צריך לתקן בדקדוק העברי. יש בעיה של לשון דיבור. אני מעלה כאן רעיון חדש שמפעפע בקרבי: צריך לחבר דקדוק מיוחד ללשון דיבור. ההבדל ביני לבין נתיבה הוא בכך: אני בעד סלנג. הגימנסיה העברית "הרצליה" היתה הראשונה שבה נוצר סלנג עברי.
נתיבה: מילת הסלנג הכי שורשית בעברית המתחרזת עם עין – נוצרה בגימנסיה "הרצליה".
ד"ר בן-יהודה: לוא הייתי עורך את המילון של נתיבה, הייתי מוציא את המילים הגסות...
נתיבה: ולוא היית עורך קונקורדנציה של התנ"ך – היית מוציא מלים גסות של התנ"ך ?
ד"ר בן-יהודה: לא.

ש: עמל, איפה את מהלכת בשבילי הלשון ?
עמל אביבי: אני קרובה מאוד לאמא. מדי פעם אני מביאה לה מילים חדשות. בחלק השני של המילון, שיופיע בקרוב, יש לי חלק מסוים.
נתיבה: היא הביאה הרבה מילים מהדור שלה.

הפלמ"ח: האגדה והמציאות

ש: במהלך השיחה הבעת, ד"ר בן-יהודה, הערכה – הייתי אומר: כמעט הערצה – לפלמ"ח. את, נתיבה, היית בפלמ"ח. מה קרה לדור הפלמ"ח ? האומנם "ראשונים תמיד אנחנו" לאורך כל הדרך מאז ועד עתה, או שמא באמצע הדרך – ובשוליה – נתגלו מוקשים וחלו שיבושים והיו שסטו מן הדרך ועיוותו אותה ?
נתיבה בן-יהודה: לא אהיה הביטוי של דור הפלמ"ח. אביע רק את דעתי שלי. מבחינה היסטורית, כל הפלמ"ח היה אפיזודה של שמונה שנים וההיסטוריה מקפלת 5000 שנה. מבחינת הרעיונות שהיו ביסוד ההמצאה ומבחינת העיתוי – הפלמ"ח זו הצלחה לא-נורמאלית, ובלי זה מי יודע אם מלחמת השיחרור היתה נגמרת כל-כך טוב. איך קרה שחמשת-אלפים איש היו מוכנים בזמן המתאים ומחושלים ברוח הקרבה ובכושר לחימה – זו "אשמת" דור- האבות. בעצם, התהילה מגעת להם, אנו רק מילאנו את הציפיות שלהם, היינו פרי החינוך – לא, פרי האילוף – שלהם. בזה שאנחנו ענינו על הציפיות – הם העריצו אותנו יותר מכפי שהגיע לנו. היינו הצברים הראשונים והיינו מפונקים מאוד. מישהו כתב חרוזים – מיד עשו אותו משורר. מישהו העלה כמה שורות של הגיגים – מיד עשו אותו הוגה-דעות. האמת היא, שמחוץ לאותה תקופה ולאותו תחום שעסקנו אז – לא היו צריכות להיות שום ציפיות מיוחדות מאשר משאר חלקי האוכלוסיה. העובדה, שהיו ציפיות, היא שיצרה את האכזבות. האמת היא, שלאחר התרומה במלחמת השיחרור – לא היינו ואיננו יותר טובים, או יותר רעים, מאחרים. למה רבים רעים בכלל ? זה סיפור אחר. חשבנו, שהמדינה תפתור הכל. היתה הנחה, שהעם זה דבר נתון – וצריך רק לתת לו מולדת. נתברר, שצריך להקים גם את העם.
ד"ר ברוך בן-יהודה: בשבילי הפלמ"ח הוא אחד הדברים שאני מרבה להעריכו ולהעריצו. הדור של העליה השניה היה בעל הכרה מוסרית עמוקה ואמיתית מאוד, ישרה מאוד. המורים עשו הכל כדי להעביר זאת לחניכיהם. זה יצר את הפלמ"ח, כפי שאמרה נתיבה. בשנת 1942 נודע לי על הפלמ"ח. בני מהרשק בא אז לגימנסיה "הרצליה" והלהיב תלמידים. הוא צעק, אבל הלהיב. רבים הלכו. אני שותף להערכה, שלולא הפלמ"ח לא היינו מגיעים לאן שהגענו.

ש: מה באשר לציפיות מעבר למלחמות ?
ד"ר בן-יהודה: אני מודה, שיחסי לדברים שכתבו וכותבים בני דור הפלמ"ח מושפע לאו-דווקא מערכם הספרותי, אלא גם – ובעיקר – מעצם היותם אנשי פלמ"ח.

ש: עמל, מה זה בשבילך הפלמ"ח ?
עמל אביבי: זו קבוצה של אנשים שנפלה להם על הכתפים תקופה קשה במיוחד ומילאו את תפקידם בהצלחה ואחדים מהם נישאים על גלי ההצלחה עד היום – לא תמיד בצדק.

ש: האם זו קבוצה מובחרת עד היום בכל התחומים ?
עמל: אין שום קבוצה מובחרת.
נתיבה: הלכתי להרצות בקורס מ"כיות בנח"ל והרגשתי עצמי כמו בפלמ"ח.

ש: הפלמ"ח לא פורק ?
נתיבה: אני חושבת שהנח"ל הוא באיזשהו מקום המשך. גם הקיבוצניקים שהולכים לצבא – לחיל-האוויר, לחיל-הים, או לכל חיל אחר – יש אצלם אותה אווירה של נכונות להקרבה.

היחסים לקיבוץ ולמפלגה

ש: בשנות בחרותך היית בין ראשוני דגניה א'. האם אתה מרגיש שייכות לתנועה הקיבוצית ?
ד"ר ברוך בן-יהודה: בהחלט. אני מעריך את הקיבוץ. לולא הקיבוץ לא היינו מגיעים להקים כאן משק-אדם ומשק-עבודה שאפשר להתפאר בו. זו יצירה חברתית אדירה. אני תמיד מצטער שבנותי לא הלכו לקיבוץ. אני יכול להגיד, שלפחות ניסו, אבל לא מצאו שם את דרכן.

ש: נתיבה, האם את חברה במפלגה כלשהיא ?
נתיבה: אף פעם בחיי לא הייתי חברת מפלגה. אני גם לא מצביעה לכנסת. ב-1946, או בשנת 1947 הצבעתי פעם אחת ויחידה בבחירות כלליות – לאסיפת הנבחרים או לקונגרס הציוני. בבחירות האחרונות לעירית ירושלים הצבעתי בשביל טדי קולק, רק כדי להחליש את הדתיים.

ש: ואת משתייכת למפלגה ?
עמל: לא.

ש: אתה חבר מפלגה ?
ד"ר ברוך בן-יהודה: אינני חבר בשום מפלגה. הייתי חבר ב"פועל הצעיר". האידיאולוגיה שלי עד היום היא של ה"פועל הצעיר". הערכים לא נשתנו אצלי.