"שישבו אליעזר בן-יהודה ושבעים חכמים כמותו יומם ולילה, הם לא יוכלו להמציא שפה מדוברת ממש. זו נולדת ברחוב", - אומרת נתיבה בן-יהודה, שחיברה במשותף עם דן בן-אמוץ את המילון לשפה העברית המדוברת.

"אל תדאג, אדוני. אני מדברת עברית כל-כך גרועה, מקולקלת ומלוכלכת, עד שאתה תסמיק פה", מכריזה נתיבה בן-יהודה, שותפתו של דן בן-אמוץ לחיבור ה"מילון העולמי לשפה העברית המדוברת – אוסף לא נורמלי של הממזרים של השפה העברית".
המילונאית בהירת השיער ושופעת המרץ מזמינה אותנו להיכנס אל דירתה הירושלמית, הנראית ממבט ראשון כמוזיאון בזעיר-אנפין, מודיעה מיד ש"כאן זה בית לא מסודר, שאנשים צריכים להרגיש בו נוח. מי שלא מרגיש כך, לא בא לכאן יותר", ועוברת לספר על הרקע למילונה, הראשון מסוגו.
"אז זה התחיל ככה: אבא שלי, אתה יודע מי זה אבא שלי? זהו דוקטור ברוך בן-יהודה ואין לנו שום קירבה לאליעזר בן-יהודה. אז האבא ברח מהבית ברוסיה כדי ללמוד בגימנסיה 'הרצליה'. צעיר הוא היה אז, בן 16, עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, אם זה נשמע לך ארכאי. ואילו הסבא שלי, טורקניץ' היה שמו, בא לארץ ב-1904, היה ממייסדי 'הפועל הצעיר' ומורה בראש-פינה. שם דיבר עברית כל-כך צחה שלא שומעים אותה כיום. כזה היה אבא של אמא שלי וכזה הוא אבא שלי, שמתמיד הוא משוגע לשפה העברית. לכן יש לי, אולי, שם כמו נתיבה, בהברה מלרעית. לא פעם צחקו עלי, בתו של המנהל בגימנסיה, בגלל ההקפדות של אבי ואני הבחנתי כבר אז שהשפה המדוברת אצלנו בבית היא לא השפה שכולם מדברים אותה.
"שישבו אליעזר בן-יהודה ושבעים חכמים כמותו יומם ולילה, הם לא יוכלו להמציא שפה מדוברת. זו נולדת ברחוב. ובפי כל אדם מתרוצצים אופני דיבור שונים. ואנחנו מדברים עם כל אדם לפי מה שמכירים אותו ולפי מה שהוא ויש לי הרגשה שכל תרבות הדיבור שלנו היא מזופתת – בתיאטרון, ברדיו ובכל מקום שבו קריינים צריכים להתענות כדי לומר פיסיקאים וטמפרטורות במלרע, או שאומרים וכלכלה, כמו וחלכלה. ובכלל, לדעתי יש להנהיג את ת' הידיעה: כך ת'ספר – כמו שברנרד שו הנהיג על הבמה האנגלית את ה- didn’t.
"מעטים מאוד כותבים אצלנו, בעברית מדוברת. עמוס קינן, למשל. ועל המאמרים של אורי אבנרי אומרים שהאנגלית חודרת לשפה העברית. האידיש חדרה לעברית, והגרמנית והערבית והיוונית והפיניקית, אז מי יבוא ויספר לנו שיש לנו שפה טהורה ? כל העושר בתנ"ך הוא מכך, שהעברית שבו היא הצטלבות של שפות אחרות. מדוע האקדמיה של התנ"ך לא מנעה את השינויים השונים בשפה? כשרצו לרשום איזו מילה בתנ"ך, אז רשמו אותה. ואילו אצלנו יש עכשיו איזה קיפאון מוזר. ממש סקנדל שלא נשמע כדוגמתו. מתרגמים קללות משפות אחרות והכל נשמע כל-כך מליצי".
לאחר שהיא מסיימת התקפה ראשונית קוצפת-שוצפת זו, מתפנה נתיבה בן-יהודה לספר לנו משהו על הדמות הבלתי שגרתית שמאחורי המילון החדש: "אני הבת המזיניק של דוקטור בן-יהודה. הייתי ילדה מאוד חולנית. אז הרופאים פיטמו אותי בכל מיני מיצים וכדורים, עד שנהייתי פרא אדם לא נורמלי. כשהגעתי לגיל 16, הייתי ספורטאית ממש. אבל גם למדתי לנגן בכינור שבע שנים והייתי בתזמורת כלי מיתר של יריב אזרחי וגם בצופים הייתי, וכבר אז כתבתי את כל המכתבים שלי בעברית מדוברת. תמיד הייתי הפרא-אדם של השכונה. אולי איזה אלף פעמים נפצעתי. פעם, כשבגימנסיה היו צריכים נציגה לתחרות ספורט ארצית, גילו שאני מוכשרת לזרוק כדור-ברזל. אז המורים אטרמן ונשרי שמו אותי על עיגול מצינור, נתנו לי ביד כדור של ארבעה קילו ואפילו לא אמרו לי איך לשים את הידיים ואת הרגליים וטאך, הכדור נזרק למרחק של עשרה מטרים וחצי. עד היום כמעט שלו עושים תוצאה כזאת. אני חושבת שהייתי יותר טובה מאלופת הארץ, סוניה לוין, וכשהתגייסתי לפלמ"ח, לא הייתי שייכת לא להפועל ולא למכבי והייתי מין בת מאומצת של הועד האולימפי, עם האולימפיאדה של לונדון 1948 על הכוונת. אז שלחו לי לפלמ"ח כדור-ברזל וכידון ומשקולות ופעם בחודש הייתי באה לתל-אביב להתאמן בנבחרת האולימפית. אז לא השתתפו הרוסיות ומה אגיד לך, זה היה הצ'אנס האחרון שלנו לזכות במדליית זהב אולימפית, כי בפלמ"ח עשיתי תוצאה של 16 וחצי מטר כמו כלום. ואת הרימון זרקתי למטרה במרחק של 50 מטרים. ובהרמת משקולות הייתי בפלמ"ח שישית בין שמונים בחורים. אתה לא מתאר לך כמה כוח היה לי אז. מלא כוח ! דבר לא-נורמלי ! הייתי יכולה לרוץ אפילו הרבה קילומטרים...
"לפלמ"ח התגייסתי ב-1946, אחרי ה'שבת השחורה'. אז הלכנו להכשרה. קודם היינו ביגור ואחרי-כן בהכשרת 'עין-גב', הכשרה מאוד מפורסמת בפלמ"ח. חוץ מאימונים עבדנו שם בסיקול, בלול ובתורנויות שונות. פתאום, אחרי ארבעה חודשים, שמו עלי את הלאפס ולקחו אותי לקורס סיירות וטופוגרפיה ארצי של הפלמ"ח, שהתקיים בג'וערה. אוך, כמה שהקורס הזה היה סודי ! וגנדי (רחבעם זאבי ז"ל. מ.ה.)השתתף באותו קורס. שובב גדול היה אז. את הקורס הזה גמרתי כקצינת טופוגרפיה של שדה וידעתי לעשות קווי-גובה. הייתי הבת היחידה בקורס הזה.
"בין הקורס טופו וקורס מ"כים היו לי שבועיים חופש בתל-אביב ובהם התנפצו החלומות שלי להשתתף באולימפיאדה. אני, שניצחתי כל-כך הרבה בחורים בלהוריד, רצתי על הסלעים כמו יעל ומשכתי חבל כמו גבר, יש לי עד היום כדור בזרוע היד הימנית, זאת שעשתה הישגים כאלה בכדור-ברזל. זה קרה לאחר שהלכתי עם חבר'ה לראות סרט בקולנוע 'אלנבי'. נקלעתי לתקרית שבה נהרגו חמישה 'כלניות'. אז באו האנגלים והתחילו לירות באיזור ועל יד גן-מאיר, פגע לי כדור בזרוע. עד היום יש במרקיזה של הקיוסק שם חור מהכדור ההוא. ואני רצתי מהר ל'הדסה' כדי שיעצרו לי את הדם. ובדיוק לידי שמו את האנגלים ההרוגים...
"טוב, נגמרו התוכניות לגבי האולימפיאדה, אבל התייצבתי בזמן על השעון בקורס המ"כים בדליה. זאת היתה הפעם הראשונה שהפלמ"ח עשה קורס כזה ומי היה המפקד עם לא בר-לב (נודע בכינויו 'כידוני' או 'הכידון'. מ.ה.) מאז אני שמה על 'כידון', שהוא יהיה פעם ראש-ממשלה. זה סופרמן, עם מוח, עם כוח שליטה ומנהיגות ועם חוש-הומור נהדר. וזה חשוב. כי אולי זאת הטרגדיה של הציונות ואולי גם של הסוציאליזם, שהם בלי טיפה של הומור. אפשר לצאת מהדעת בגלל זה. אשכול היה הראשון שנשבה ממנו רוח רעננה, כי המפא"יניקס האלה רק מייבשים את המוחות. איתנו בקורס היה דדו, שרק אז הגיע לפלמ"ח. הוא היה אחד מהחבר'ה, קצת יותר טוב, קצת פחות טוב. אך בטח שיהיה רמטכ"ל יותר טוב מצ'רה, ממקלף ומלסקוב.
"הקורס הזה נמשך הרבה זמן ואם אתה רוצה לדעת כמה בדיוק, תשאל את דדו, או את בר-לב, כשתפגוש אותם. בפעם הראשונה עשו בפלמ"ח תרגילים יותר גדולים מאשר חוליות. היינו באוהלים בסביבות דליה, תוך כדי התחמקות מתמדת מהבריטים. עם הקריאה: 'מחלקה, להפוך לחמולה !' היינו נהפכים לחובבי טבע מהאוניברסיטה, החוקרים את צמחי השדה.
"טוב, גמרנו בדליה, חזרנו לגדוד בגליל והשתתפנו במארבים ובסיורים לעבר הקווים של הסורים. אני הייתי מ"כית. ואז קראו אותי לקורס קציני חבלה, שנערך באשדות-יעקב ומבין כל הפלי"מניקים שהשתתפו, אני זוכרת גם את יוחאי בן-נון, מפקד חיל הים לשעבר. שתי בנות היינו בקורס הזה, שנגמר בדיוק ב-29 בנובמבר. כשכל הארץ חגגה את החלטת עצרת האו"ם, היינו תקועים באיזה חור בנגב ולא ידענו מכל העניין. ורק בדרך לתל-אביב, כשראינו דגלים בגדרה, הבנו שמשהו הולך כאן. ואתה יודע מי סיפרה לנו על ההחלטה? כן, גולדה, שכבר אז היתה מנהיגה, אם כי לא כל-כך חשובה כמו היום. בדיוק היא נסעה במקרה במכונית לפנינו ואנחנו עצרנו אותה ושאלנו אותה. גילדה – לפי שמו של סרט באותם ימים – מה כל הטארראם? ואז היא סיפרה לנו על כל מה שהלך באו"ם. מיד התפזרנו ליחידות ואני חזרתי לגליל, להדריך ולהשתתף בפעולות קרביות. ואז קרה העניין עם מרים שחור. אתה מכיר את הסיפור הזה ? – כיתה שכותרה בנגב כללה בת אחת. הערבים עשו פנטזיה והתעללו בחבר'ה, ביחוד בבחורה. ואז באו לגליל ואמרו שמוציאים את כל הנשים מפעולות קרביות. מאז החלו לבזבז את כוח האדם הנשי בצבא שלנו ומחזיקים חיילות לשם תפאורה בלבד. ואותי העבירו להדריך בבית-ספר לטוראים ברמות-נפתלי. ובדיוק אז שינו הערבים את דעתם והחלו לתקוף ממערב ולא ממזרח, ואז לא היתה להם ברירה אלא לשתף אותי וכך נכנסתי לקרבות עד הצוואר. ואיך שאתה רואה אותי, אני השתתפתי בקרבות בצפת ובטבריה, בפעולות על הגשרים, בסיורים ובמארבים. והקרב הגדול היה על נבי-יושע. ובזה הכל נגמר. ירדנו לסרפנד ושם עשיתי כל מיני עבודות מטה והלכתי להדריך בקורס מ"פיות. באוגוסט 1948 קיבלתי את דרגת הסגן והרגשתי שפתאום לא מבסוטים ממני בפלמ"ח. כנראה זה בגלל שלא הסכמתי עם כל מה שקרה עם אלטלנה. ואז באה ההוראה להצטרף ליגאל אלון, שריכז את מטה חזית הדרום. אני הייתי שם חבלנית. פירקנו שם מוקשים, הדרכנו, פיקחנו על מחסנים. שום בחורה חוץ ממני כבר לא היתה בעניינים האלה. אבל עלי לא ויתרו. '900 לירות שטרלינג השקענו בקורסים כדי לעשות ממך חבלנית',אמרו לי. וכך המשכתי עד כיבוש אילת, לשם הגעתי ארבע ימים אחרי".

אלפי מכרזים

אחרי כיבוש אילת, הייתי במצב טראגי. חצי שנה לא ידעו מה לעשות איתי. הייתי צעירה ורווקה ועוד לא הגיע זמני להשתחרר. בינתיים התחילו ההתפוטרויות הגדולות. כל החבר'ה הטובים התפוטרו בגלים וכל הפלמ"ח יצא מצה"ל והצבא הבריטי צף וצף בו ואי-אפשר היה לשאת את זה – את כל הבולשיט הנוראי הזה... פחס... בן-גוריון מכר את צה"ל לבריגדה. וחבל, כי הפלמ"ח היה עדיף על הבריגדה. בטח שהיה עדיף כי אם מישהו נהיה מייג'ור בבריגדה, אז הוא כלום. ועל בטוח שלא היתה לו מחשבה חופשית, אם הוא הלך לצבא הבריטי. שמאל-ימין, שמאל-ימין, חצי שנה ת"ס, עד שנתנו לו לזוז למצרים...
"בין כל הג'ובים שהעמיסו עלי, נשברו לי פתאום המשקפיים ואני בלינדרית מלידה. יש לי בעין אחת מספר אחת-עשרה ובשניה שבע. מישהו אמר לי שלא כדאי להוציא כסף לקניית משקפיים. צה"ל נותן את זה לחיילים. אוקיי, הלכתי לרופא והוא רק ראה את העיניים שלי ועל המקום הוא נתן לי גימ"ל. וגימ"ל היה אז שחרור מידי מהצבא...
"אחרי שהשתחררתי התחילו להנהיג כללי שיקום במשרד הביטחון. ואז הסתבר שלא היה הרבה כסף למדינה החדשה. כבר אכלנו את כל התרנגולות של הערבים ולא ידענו לנצל את זה והתחיל הרעב הגדול. ולארץ הגיעה יותר ויותר עליה והמצב הכלכלי ירד יותר ויותר ויותר. איכשהו לי היה מזל להיכלל ברשימת השיקום, אולי בגלל שהאבא שלי היה אז איש חשוב מאוד. מפני שלפני המדינה הוא היה ראש מחלקת החינוך וזה כמו שר היום. לא ידעו איך לעזור לי. הייתי מסכנה. רק מומחית בלתי רגילה בחבלה– עד היום אני מקצועית בזה, סופר-סופר,ומרגישה שאני זוכרת הכל, דורך-אין-דורך.
"חיפשו לי עבודה. אבל כל הנבלות שלא עשו שום דבר במלחמה תפסו חת-שתיים את הג'ובים הכי טובים. מי שלא נשרט במלחמה – אהלן, הוא כבר פקיד גבוה. איכשהו גילו שיש לי נטיה לפיסול ושלחו אותי ללמוד פיסול ב'בצלאל', עם קיצבה של 11 לירות בחודש וזה היה הון. למדתי שם שנתיים והתחתנתי עם הפיסיקאי דוקטור פנחס אביבי. כשהוא נסע לאנגליה, לעשות שם את הדוקטורט, נסעתי איתו לשם והייתי באנגליה ארבע שנים, כשבחלק מהזמן למדתי שם פיסול ואחר-כך עבדתי בעבודה לא חשובה בשגרירות הישראלית, אחרי שנשבר לי שם מהפיסול. באנגליה נולדה לנו הבת עמל. נכון שיופי של שם? במשפחת בן-יהודה יש רק שמות מיוחדים. והיא בחיי יופי של ילדה, משהו אינדיווידואליסטי. עכשיו היא חיילת".
כשחזרה נתיבה ארצה, ב-1954, היא פנתה לאוניברסיטה, ללמוד שם פילוסופיה ובלשנות. מדבריה מסתבר כי גם שם לא היתה דרכה סלולה. על אף הצטיינותה בלימודים והעובדה שסיימה שלוש שנות לימוד בשנתיים, לא נתנו לה שום תואר אוניברסיטאי – לאחר כל מיני ויכוחים אופיינים לה, לפי מסורת העקשנות, עם מינהלת האוניברסיטה. תוך כדי כך קיבלה עבודת עריכה באנציקלופדיה "מסדה" – ומאז היא במקצוע. "עד היום אני עורכת", היא מעידה על עצמה. "זה המקצוע שלי הכי רגיל. ככה אני מלביה"דית, כפי שכתוב בכרטיס הביקור שלי. אני יודעת גרפיקה. אני יודעת לתרגם. אני יודעת לכתוב. אני יודעת לערוך. אני יודעת לעמד. הכל אני יודעת במקצוע הזה. ורציתי להמשיך בזה, כי הבנתי שלא אהיה איש-מדע בלשון העברית, מפני שחסרה לי המון השכלה יהודית, אף פעם לא קראתי את התלמוד ובחיי שלא הייתי אף פעם בבית-הכנסת".
לכסיקון ועוד לכסיקון, נסיעה עם הבעל לשנתיים של השתלמות באמריקה – הוא בפיסיקה והיא ביחסי ציבור. עבודה חלקית במוסדות שונים, עם השיבה לארץ. בשנת 1964 נפרדה מבעלה. "לאחר שכל השנים לא הסתדרנו". ואז למדה נתיבה על בשרה שלא די להיות גיבורה לוחמת במדינה שבדרך, כדי ליהנות לאחר מכן מהחיים: "הייתי אז כבר בת 35 ומעל כל ספק התברר לי שלאישה במצבי ובגילי אין ברירה אלא להיכנס למקום עבודה מסודר, עם בטחונות סוציאליים. וכך התחלתי לחפש עבודה בכל ירושלים ובכל משרדי הממשלה. עברתי בלי סוף ועדות ומכרזים וגם אם הייתי הכי טובה, לא קיבלתי את הג'וב. אלפי מכרזים עברתי וזה לא עזר. כך נכנסתי לחבר'ה שדיברו נגד-נגד בקפה 'עטרה' בירושלים ואהבו להשמיץ כל מה שאפשר. אבל מעולם לא הזדהיתי עם שום מפלגה ותמיד הייתי ציונית כזאת. ואפילו אם יבקשו ממני לשתף פעולה עם השי"ן-בי"ת, אני ארוץ לעשות את זה על המקום. איש לא יערער על הנאמנות שלי, איש לא יוכל להטיל בי דופי, אפילו לא סנטימטר אחד".

נוזל וזורם

עם כל סלידתה מפרוטקציות למיניהן לא ראתה נתיבה דרך אחרת מאשר לפתוח את "פנקס הקשרים האישיים". החלה לצלצל בסיטונות לחבריה משכבר הימים, כשבפיה משפט לאקוני" "גרושה, הצריכה להתפרנס, מחפשת בהול עבודה !" וזו ניתנה לה, במשרד העבודה. תחילה מצאה את עצמה במחלקה לקואופרציה של משרד זה ואף ייצגה אותה בכנס בינלאומי בתאילנד, אך בעבודה זו לא מצאה ענין. יותא מידי תפקידי ניהול: "נוכחתי לדעת שעבודת הניהול לא מתאימה לי. אתה צריך להשקיע טון כדי להזיז משהו במיל ובשביל הדבר הכי קטן אתה צריך טונה של שיכנועים".
גם בלישכת הדובר של השר יגאל אלון, מיודעה משכבר הימים, לא הצליחה להשתלב. "יותר מידי פוליטיקה", היא רוטנת. חופשה קצרה ללא תשלום ובדיקה מחודשת של השוק העצמאי החזירה אותה סופית למשרד העבודה, הפעם בעריכה ופרסומים, עבודה שבה מצאה ענין, אך "לא במלוא הקיטור". אני מנצלת רק אחוז קטן מהיכולת שלי. לכן, אולי, התמסרתי כל-כך להכנת המילון של העברית המדוברת".
בראשונה חשבה נתיבה לעסוק במחקר על מקורן של מילים, אך חיש-קל התברר לה שהדבר עולה הון תועפות. גם חשבה לחקור מה אירע לכל המילים שחודשו ע"י ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית ולא נקלטו בלשוננו, עד שדן בן-אמוץ נכנס לענין. וכזה הוא הסיפור: "באותו זמן, בסוף שנות החמישים, היה לדן בן-אמוץ מדור ב'מעריב' שנקרא 'מה נשמע'. במדור הזה הוא הרבה להתעסק בענייני לשון וכתב על זה בצורה מלאת חן, עם הרבה הומור טוב. כשהיינו נפגשים בקפה 'ניצן', הייתי נותנת לו כל מיני רעיונות בנושא והוא היה די משתמש בזה. מכל השיחות האלה נולד הרעיון להוציא את המילון הזה. שום איש-מדע לא יקח על עצמו אחריות להוצאת דבר כזה. אתה יודע כמה התקפות יתקיפו אותנו, עם כל מיני מילים לא יפות שלא כללנו אותן. לכן, אנחנו מצרפים לספר גלויה מבוילת ומציעים לקוראים לשלוח אלינו הערות והוספות. יש לנו הבטחה מההוצאה 'לוין-אפשטיין', להוציא קונטרס של תוספות-קוראים. אבל אם הקונטרס יהיה של הקוראים, כל הספר הוא של דן ושלי. אני אחראית על הצד הלכסיקוגרפי והגדרתי את המילים מבחינה לשונית, ואילו על דן היה לצרף מובאה מתאימה ולהיות אחראי על הצד הגרפי. מה שבטוח הוא, שאני לא רואה את עצמי אותוריטה בנושא, כי גם מילון אבן-שושן הוא לא אורים ותומים".
נתיבה נוטלת לידיה את יציר-כפיה, מעלעלת בו קלות, שולחת קללה לדן שותפה, שהשמיט שמות של אישים שתמונותיהם מצורפות להגדרות משעשעות, ומספרת כי נאלצו להסתפק בששת אלפים מילים ולא לכלול הפעם אין-ספור מילים מקצועיות מהעברית המדוברת, שאינן עבריות. לפני שהכינה בביתה כרטיסיה, היתה רושמת את כל המילים שקלטה ברחוב על קופסת גפרורים...
יש לה דעות מגובשות בנושא, עם משפטי-ברזל כמו "השפה העברית סובלת מכך שאין לגיטימציה לשפה המדוברת", או "שפה זה דבר נוזל וזורם, שאיש לא יעצור בעדו, אפילו לא הגאון הכי גדול באקדמיה". כשמעירים לה שמילון כשלה עלול להזיק לשפתנו הקדמונית, עולה בה חמתה עד להשחית והיא צועקת: "אני לא מרגישה את עצמי כרוצחת של השפה העברית. בדיוק ההיפך. אבא שלי לא דיבר אפילו מילה אחת זרה בבית. זאת עובדה שכל בני העליה השניה יודעים חלש אנגלית, גם אני, עם כל הנסיעות לחוץ לארץ. פעם דיברתי על זה עם עמוס קינן, שאנו ילדי התאלידומיד של ממציאי השפה. למה עשו לנו את זה? פחדו שלא נדבר עברית כמו שצריך ?"
היא לוגמת עוד לגימה מכוס הקוניאק שעל השולחן ואומרת בכעס: "מי שטוען שהמילון שלנו עלול להזיק לשפה, מדבר שטויות. כי עכשיו, עם הוצאתו, אולי יפסיקו הסנובים מהסוג של יעל דיין ועמוס קולק לכתוב אנגלית. עכשיו, אם יחסרו להם מילים מהעברית המדוברת, שיפנו למילון שלנו ולא יכתבו בשפות אחרות. ושיעל דיין תספר לסבתא שלי שיותר נוח לה לכתוב באנגלית. נראה, אם יהיה לה דם לכתוב את השטויות שלה בעברית מדוברת".
בחדר הצפוף והגדוש בולט אוסף מיוחד במינו של קמיעות נגד עין הרע מכל קצווי תבל. לדברי נתיבה, אוספת אותם בתה עמל, מגיל עשר. "אנחנו אספניות מושבעות", מעידה על עצמה בעלת-הבית בהתלהבות, "וכל דבר שנכנס אלינו הביתה הוא אייטם נאמבר וואן. יש אצלנו אוסף של צדפים ואוסף של בובות, ואוסף של נעליים, שאחת מהן היא של קצינת-חבלה בפלמ"ח, ציורים, ספרי אומנות, טלסקופ, רובה אנגלי מימי התורכים ועוד כל מיני אנטיקות.

כה אמרה נתיבה

בכלל זה בולטים כלי הנגינה של נתיבה, המוצאת פורקן בנגינה בהם. היא החלה בכינור, עברה לגיטרה בשנות הארבעים ומנגנת גם בפסנתר, שברגיל הוא עמוס ספרים, או משמש מקום מרבץ לשלושת החתולים הנושאים שמותיהם של אנשי מדע דגולים – אלברט(אינשטיין), ג'וליו(קירי) ואייזיק(ניוטון). פרט לכך יש שם קונצרטינה נדירה למדי, שתי מנדולינות, מפוחיות-פה וחליל. פלא שאין שם חצוצרה. נתיבה מספרת שהיא יודעת לנגן גם בחצוצרה.
לצד כל הישן – יש גם טלוויזיה, חדשה למדי, "אני אוהבת טלוויזיה כדי להרוג את הזמן". אומרת נתיבה, "זהו מכשיר שעוזר לאדם לנוח מהמחשבות הרגילות. תוקעים באיירונסייד את העיניים כמו שטקר ושוכחים מכל הצרות".
המילון יצא לאור. "עכשיו אני מחפשת איזה ג'וב צדדי, כמו המילון שנגמר. אני מוכרחה לעשות עוד משהו". ובינתיים היא עוברת להתקפת מחץ על תופעות שאינן נראות לה בישראל של היום: "בשנות הארבעים, המולדת קראה לי והיה לי כוח. הסקנדל הגדול ביותר של המדינה מאז 1948 הוא שלא ניצלו אף פעם כמו שצריך את כוח העבודה של הנשים ורק שלושים אחוז מהן עובדות, בעוד שאפילו באמריקה ארבעים אחוז מהנשים עובדות"...
וזאת רק תחילת המתקפה: "אין אפליה נגד נשים במדינה, אך יש אווירה כזאת. זה מתבטא בכך. שכאשר יש כנס של מנהלי יחידות של משרד העבודה (ג'וליו, לך מכאן ! אם לא, אהרוג אותך !) באים לשם 297 גברים ורק שלוש נשים. אז מה ? מי יגיד שאין יותר נשים מתאימות לעומת כל הגולמים שיושבים שמה, טומטומים כאלה...
"אין שוויון זכויות לנשים בארץ הזאת. כשמעירים על כך, שומעים בלי הרף, שטוב, אז גולדה ראש ממשלה. אבל אני לוס-אינטרסט בנושא מאז מלחמת השחרור. רק כשמרגיזים אותי במיוחד, כמו שלא איפשרו לי פעם להיות מורה לנהיגה, אני עושה סקנדלים. נא להם, שיידעו...
"ואני חושבת שעם כל ניפוץ האידיאלים היפים וחיסול ההתנדבות והפלמ"ח והאצ"ל, החלה הירידה הגדולה במעמד האישה בארץ, ולא רק בגלל שאין יותר קצינות-חבלה בארץ. יש כאן ריאקציה של 180 מעלות מאז מלחמת-השחרור. עוד לפני זה, בצבא הבריטי, היו בחורות שלנו נהגות על טראקים ואילו אצלנו, רק לפני זמן קצר קיבלו שכל להתחיל להעסיק חיילות כנהגות. עוד לא שמעתי על מפעל שיקבל במתנה כוח-אדם ולא יידע להשתמש בו כמו הצבא שלנו. ואגב, מי אמר שאי-אפשר שיהיו אצלנו טייסות, כמו ברוסיה?
האישה היא שפחה כאן. הגבר, כשהוא חוזר מהעבודה, הוא מיד על הפאנטופאלך ואילו האישה מתחילה לעבוד קשה בבית, אפילו אם היא עובדת גם בחוץ. שתי משרות יש לה, ותמורה – אפס. האישה היא קורבן של החברה. רוצים שהיא תהיה טמבל וכשעובר עכבר היא תצעק געוואלד, אז היא צועקת ככה. ונשים מתרחקות ממתמטיקה, כשהן אומרות כמו יינטעס 'אוי, אני ומתמטיקה'. ומה זה מתמטיקה, אם לא חוקי החשיבה? ומי שאומרת זאת, כאילו שאומרת שאין לה שכל והאי.קיו שלה נמוך ביותר.
"אני בהחלט לא שלמה עם הרבה תופעות של ישראל היום. אבל לדעתי, הפנתרים צודקים במאה אחוז והם זיעזעו את המדינה כמו שצריך. כל משרד נערך מחדש לאחר שהם יצאו לשטח, ולא חשוב מי רוכב על הכנפיים שלהם כדי לקבל פרסומת. הם צודקים כמו אני-לא-יודעת-מה. זה מפני שהם לא נהנים מהעוגה כמוני וכמו כל ילדי העליה השנייה, שבזכות קשרים יפים הם מנכ"לים, גנרלים ובוסים חשובים. ומי הגיע לכך מהעליה החדשה? כמעט אף אחד ! כי זה שלנו. הקמנו את המדינה בשביל עצמנו...
"ואם תשאל אותי, אז אענה לך שלפני 48' היה יותר טוב בארץ הזאת. ראשית, התקוות היו אז אז תקוות והתוכניות איך שתהיה המדינה, היו אחרות מכפי שזו נראית כיום. ואיזו ביורוקרטיה ! ואיפה הקונסטיטוציה ? איפה זה היה קיים לפני 48' ? דאחיל ראבאק. ושולמית אלוני עולה עכשיו על חוק המושבים. שהיא תבוא לירושלים ותראה כמה רחובות של אפליה דתית יש בה, כמעט אי אפשר לחיות שם בגלל הדתיים האלה. ואיזה בלוף גדול זה שהייתי מוכרחה להתחתן ולהתגרש אצל דתיים, כשאני לא יודעת מה זה דת. כל הדת הזאת היא ריאקציה. שהחזירה אותנו אלף שנה אחורנית. אנחנו המדינה הכי ריאקציונרית בעולם, חוץ מסעודיה".